זאת הפעם הראשונה בחיי שאני עושה את זה.
אם הייתי יודע קודם כמה מפחיד זה, להחזיק עט ביד ולנסות לכתוב
מחשבות, בוודאי לא הייתי מסכים לעשות זאת. אבל עכשיו כשהתחלתי,
כבר אין לי ברירה.
מה שהתחיל, צריך להסתיים.
אמרו לי לכתוב את הדברים שאני חושב ואומר - אך כיצד עושים
זאת?
בכל שנותיי באקדמיה לערפדים, לא הקשבתי למילה ממה שדובר
בשיעורים, ולכן אינני מופתע שכישורי הכתיבה שלי שואפים לאפס.
זו דעתי, לפחות, ודעתם של רוב האנשים שהכירו אותי.
הצלקות על זרועותיי משמשות עדות לכך שבמקום ללמוד, עסקתי
בלחרוט ולחתוך את עצמי לצורות יפות. חלקן בעלות משמעות בשבילי,
וחלקן באו רק מתוך שעמום. בכל מקרה, אני אוהב את עצמי ככה -
סדוק ומצולק. אין סיבה שלא איראה מבחוץ כפי שאני נראה מבפנים,
בתוך הנפש שלי. אני יודע שכך היא נראית. ראיתי אותה פעמים רבות
כל כך מבעד למראות שבורות, עד שלמדתי להכירה מקרוב. את כל
חדריה ופינותיה האפלות.
עם זאת, בוודאי נותרו כמה מקומות נידחים בה שלא ראיתי עדיין,
וכנראה שלא אראה לעולם. אולי יש דברים שעדיף שיישארו בסוד.
האובססיה שלי למראות שבורות התחילה בסוף שנתי הראשונה באקדמיה.
אני זוכר זאת היטב.
אז עוד לא היו צלקות על זרועותיי, ואני מאמין כי גם הצלקות
הנפשיות עדיין לא נוצרו בשלב זה של חיי.
נכנסתי הביתה, עוקב אחרי שני האחים הגדולים שלי, אשר רצו מיד
לקומה העליונה כדי לפתוח את הסטריאו בפול ווליום ולמלא את הבית
במוזיקת מטאל אכזרית. כך, למדתי לדעת, קיבלו אחיי את חופשת
הקיץ בכל שנה.
אבי ניגש אלי, שואל איך עבר יומי האחרון בשנה הראשונה באקדמיה.
לא הגבתי, במחשבה שמה שאבי לא ידע, לא יפגע בו.
"תן לי את גיליון הציונים שלך," ביקש אבא, ומשלא הושטתי לו את
הדף, חטף אותו מידי. לאט לאט החלו פניו לקבל עוויתות זעם
הולכות וגוברות, כמו שתמיד היו לו כשהיה מעוצבן באמת.
ידעתי היטב למה כעס - גיליון הציונים שלי היה מלא בשליליים.
למעשה, אני לא חושב שאפילו בעבודה שלו ראה אבא כל כך הרבה
טיפוסים שליליים במקום אחד, כמו שראה בגיליון שלי, והוא עוד
עבד במחלקת הערפדים של ממשלת רומניה... הוא הרים אלי את עיניו,
אישוניו האפורים מאדימים כצבע הדם (וזה הזכיר לי באותו רגע
שאני די רעב), ואז הוציא עלי את הכל.
הייתי התלמיד הכי גרוע שהיה במשפחה מזה שישה דורות.
הייתי צריך להתבייש בעצמי על שרמסתי את כבוד המשפחה כך, בלי
לחשוב כמה זהב נאלצו הורי לשלם עבור לימודי באקדמיה היוקרתית
לערפדים.
הוצאתי שם רע לאחיי הגדולים, אשר היו בתקופתם הטובה ביותר
באקדמיה.
בערך בשלב זה, הצלחתי להבחין בפניהם של האחים מביטים בי מן
המדרגות בבהלה, לא מבינים מה קורה. מששאל אלין, האח הבכור, על
מה כל הצעקות, תפס אותי אבי וגרר אותי הרחק מהם, צועק עליהם
שיחזרו לחדרם ויפסיקו לדחוף את האף.
הושלכתי באלימות לחדר האמבטיה, הדלת נסגרה ולפני שהספקתי
לחשוב, הוטחה סטירה בפני. עפתי לאחור כשפני מסובבים לעבר
המראה, אשר נשברה מיד כשהתנגשתי בה בכאב.
"זה ילמד אותך לקח," שמעתי את קולו של אבי ברקע, ואז הייתי לבד
בחדר, דם מסמא את מבטי וכאב חד מפלח את פני.
ידי שהורמה מיד לעבר פני החתוכים משברי זכוכית, כוסתה בדם שנטף
ממנה אל זרועי, ומשם אל הרצפה.
לא נבהלתי. בתור חצי-ערפד, דם היה מראה שבשגרה אצלי.
אך הכאב היה חזק יותר מהכל... לא רק הכאב בפני, אלא גם,
ובעיקר, הכאב שבלבי. אחרי הכל, רציתי לגרום לאבי ולמשפחתי
להיות גאים בי, ובמקום זאת, גרמתי להם להתבייש בי, לשנוא אותי.
הייתי הכבשה השחורה, הכתם שלא ירד לעולם מן השושלת.
שברי הזכוכית המטונפים בדם כיסו את הרצפה עליה קרסתי בדממה,
נותן לדם לזרום מפני, יודע שלא יישארו צלקות על עורי, כי אני
הרי ערפד-למחצה ושד-למחצה. אבל ידעתי שהקרע בתוכי יהפוך לצלקת
שלא תיעלם עד יום מותי.
הדמעות לא זלגו על לחיי, ולא ייבבתי בקול רם כפי שכל ילד בגילי
היה בוודאי עושה. הייתי המום מדי, נבגד מדי מכדי לבכות. לא
הבנתי אז מדוע זה הגיע לי.
הבטתי אל כפות ידי, שם ננעצו חתיכות זכוכית מן המראה השבורה.
לפתע עלה בראשי דבר כלשהו ששמעתי פעם בסרט מצויר... משהו על
מראות שבורות ושבע שנים של מזל רע. כאב לי כל כך לחשוב על זה,
אבל ידעתי שאני שברתי את המראה. ובמפתיע, זה כל מה שהטריד אותי
באותו רגע - לא המכות, לא הצלקות ולא הכאב - פתאום כל מחשבותיי
היו נתונות למזל הרע שאמור היה לפקוד אותי מאותו הרגע. וזה מה
שגרם לי לבכות באמת.
כשאני חושב על זה (וזה קצת כואב), לא הייתי אמור להיות מוטרד
כל כך מאמונה טפלה, נכון?... בכל מקרה זה לא היה העניין החשוב
ביותר באותו רגע. אבל בתור ילד הייתי אפילו טיפש יותר משאני
כיום, ולכן נתתי לעניין המראה השבורה להטריד אותי יותר. אולי
רציתי לברוח מהעובדה שמאותו יום הייתי הכבשה השחורה של
המשפחה...
יחד עם הדמעות נשטף גם הדם מעיני, ויכולתי לראות מעט יותר
בבירור את בבואתי הנשקפת מחלקי המראה המנופצת על הרצפה. עיניים
לבנות ובורקות החזירו לי מבט עגום למדי, אישוני האפורים ריצדו
להם בתוך הדמעות הממלאות את עיני שוב ושוב, אשר זלגו בלי סוף
על לחיי.
משהו הבזיק אלי מתוך חלקי הזכוכית.
עדיין מטושטש מכל הסיטואציה, ניסיתי להפסיק לבכות כדי לעשות את
מבטי צלול יותר. הייתי חייב לדעת מה ראיתי שם, בתוך המראה
השבורה.
הבטתי שנית אל שברי המראה, והתמקדתי בהם. לא מצמצתי אפילו פעם
אחת, בחשש שאפספס משהו. ראיתי שם משהו, הייתי בטוח בזה!
עיני החלו לדמוע מעט בשנית, אך לא הסטתי את מבטי מן הזכוכיות.
העולם סביב לי היטשטש וריצד מסביבי, מחליף צבעים ומשגע את
דעתי...
ואז, ראיתי לשנייה אחת את מה שחיפשתי. מה שרציתי לראות.
בבת אחת נשענתי קדימה, זכוכיות חדות חודרות אל כפות ידי אך אני
לא מרגיש, לא שם לבי לכך. רכנתי קרוב-קרוב אל המראה המנותצת,
נעצתי את מבטי עמוק אל תוך מה שהתגלה מולי...
ומה שראיתי שם, היה דבר שהכרתי, הכרתי טוב יותר מהכל - אך לא
ראיתיו מעולם.
ראיתי שם את הנפש שלי.
לפתע נעלם העולם שסביב, לא זכרתי עוד את גיליון הציונים, את
זעמו של אבי, את פניהם המודאגות של אחיי הגדולים או את הדם
שלי, שכיסה כעת את רצפת חדר האמבטיה. לא זכרתי את שמותיהם של
האנשים שאהבתי, ואני אף לא בטוח שזכרתי את שמי שלי באותו
הרגע.
מה שגיליתי שם, בתוך השתקפות המראה אשר נשברה מהתנגשותי בה,
היה מסעיר ונפלא יותר מכל דבר שהכרתי.
עיני שוטטו עמוק אל תוך ההשתקפות האומללה שלי, חוקרות את מה
שניבט אליהן מתוכה. נפשו של ילד, אשר כל רצונו היה לגרום
לאחרים להתגאות בו, שבורה ומנותצת לרסיסים, בדיוק כמו המראה
המרוסקת.
כל אותו אחר-צהריים ארוך ביליתי בחדר האמבטיה, סגור בפני העולם
החיצון, רק אני עם דמעותיי והמראה השבורה שלי. ראיתי בה את
דמותו של ילד עלוב ופגוע, אשר חיכה למגע יד עדינה שתרגיע
ותלטף, תעניק אהבה שמעולם לא ניתנה לו, ושאליה שאף כל שבע שנות
חייו.
אולי כבר אז הבנתי שזה אני, שם במראה השבורה, ואולי לא. אך
אצבעותיי ניסו שוב ושוב לחדור מבעד לזכוכית החלקה והמטונפת
בדם, ללטף את נפשו של אותו ילד מסכן. ריחמתי עליו, ריחמתי על
עצמי כל כך. רציתי שמישהו יעשה זאת במקומי, אך לא היה שם מישהו
כזה. הייתי לבד, לבד בעולם...
ואז החלטתי. קמתי במהירות ממקומי, אוסף עמי כמה שברי זכוכית מן
הרצפה, שוטף אותם ומכניסם בדיסקרטיות לכיס גלימתי. בעודי שוטף
את פני וידי מן הדם והזכוכיות, בניתי בראשי תוכנית מושלמת.
ידעתי שלא אוכל להפסיק להיות הילד הפתטי וחסר-התועלת של
המשפחה, הרי כך נולדתי, וכך אשאר. אבל ידעתי גם, שהמראה השבורה
בוודאי הביאה לי שבע שנים של מזל רע. כן, הייתי טיפש... אבל
ידעתי לעשות אחד ועוד אחד בראשי, והבנתי שאם בכל מקרה יפקוד
אותי המזל הרע, אז אין טעם שאנסה להתאמץ יותר. מעתה, לא היו לי
כל מחויבויות כלפי או כלפי אחרים. אם אבא רוצה שבניו יביאו
כבוד לשושלת הערפדים המכובדת ממנה בא, אז שיפנה אל אלין או אל
רייבן. אני בטח לא הייתי הכתובת לכך. מעתה, הייתי לבד לתמיד,
עצמאי וחופשי. לא רציתי את טובת האחרים אשר בגדו באמוני, ולא
חפצתי לרצות אותם בשום דרך. כל רצוני היה לברוח, להתבודד,
למצוא את עצמי... אחרי הכל, חברתי היחידה בעולם הייתה אז
נפשי.
ברחתי בשקט לחדרי ונעלתי את הדלת, לא נענה לשאלותיהם של אחיי.
אטמתי את עצמי מול העולם, כפי שהוא נאטם כלפי במשך שבע שנים
אכזריות.
הוצאתי את חלקי הזכוכית מכיס הגלימה והנחתי אותם על השולחן,
ליד הנר הדולק בלהבה חיוורת. שלפתי מן המגירות כמה כלי עבודה
קטנים שהייתי גונב מדי פעם ממחסן בית-הספר (רומני או לא?),
וחלקי מתכת בודדים שרבצו שם. ידעתי שיום אחד אזדקק להם.
לא ידעתי כיצד עושים זאת לבד, אך זכרתי שרייבן ואלין היו
מרכיבים לעצמם כל מיני נשקים ממתכת כדי להתאמן יחד בלחימה,
ואפילו המציאו דברים חדשים מפעם לפעם. מהוסס מעט, התחלתי לעבוד
בתנועות מגושמות אך זהירות על הפרויקט שלי. רציתי להכין לעצמי
מראה משלי, מראה קטנה ושבורה, אותה אוכל לקחת עמי לכל מקום
ולהביט בה בכל עת שארצה.
דרך עבודתי הייתה מסורבלת למדי, והפצעים שעל ידי הפריעו לי
לאחוז בכלים השונים, אך כשזרחה השמש על רומניה ומבעד לוילונות
הכהים, על שולחני - זכיתי לראות את עבודתי גמורה.
מסגרת מתכת קטנה ובלתי-מלוטשת, מחזיקה בתוכה שברי מראה
מלוכלכים מעט, אשר משקפים אל מי שיביט בהם (במקרה זה, רק אלי)
את נפשו. המראה הזאת לא הסתירה דבר, ולא החביאה פרטים מאחורי
מראה חיצוני מזויף. לפחות ממה שידעתי, הייתה זו המראה היחידה
בעולם שיכלה לשקף את פנים האדם, במקום את מה שבחוץ - והיא
הייתה שייכת רק לי.
שמרתי את המראה בכיס גלימתי, ומאז היא ליוותה אותי לכל מקום.
המראה השבורה שלי, הסוד שלי... הדבר היחיד בעולם שאיש לא יוכל
לקחת ממני.
או לפחות כך חשבתי.
השנה החדשה התחילה, לאחר קיץ ארוך ומשמים אותו ביליתי בעיקר
בחדרי, בוהה במראתי השבורה או מבריק את החרב שקיבלתי מאלין
ביום הולדתי השביעי, ומתאמן איתה. לא היה לי דבר יותר טוב
לעשות, מאחר שלא היו לי חברים, ואחיי היו עסוקים בשלהם.
שוב לבשתי את גלימת האקדמיה, וצעדתי בשביל המוכר אל הטירה בה
למדנו כשפים וקסמים אפלים, בין שאר מקצועות החובה, כגון
רומנית, לטינית והיסטוריית הערפדים. כשאני חושב על כך, יכולתי
בהחלט לנצל את שהותי שם וללמוד משהו מועיל לחיים... אבל שנה
אחר שנה, לא הקשבתי באף שיעור, והעדפתי להתעסק בשלי מאשר
ללמוד. בשלב מסוים החלתי לתהות מדוע לא מעיפים אותי מהאקדמיה,
ואז נחתה עלי האמת הכואבת - בין אם אשקיע בלימודים או לא, כל
עוד אבי מתעקש שאלמד שם ודואג לשחד את ההנהלה - אהיה תקוע שם
עד נשף הסיום. איני יודע מה דחף את אבא שלי להאמין שיום יבוא
ואתחיל ללמוד ברצינות, אבל בכל מקרה נוכח אבי לדעת שהייתי מקרה
אבוד מן ההתחלה.
לא שהוא לא ניסה לשכנע אותי ללמוד כמו שצריך - אם זה לא היה
בדיבורים, זה היה באיומים, ואם לא באיומים אז במכות. אבל אני
לא הקשבתי, לא נבהלתי ואף לא בכיתי. בשקט סבלתי את הכאב,
וריחפתי לחדרי באדישות מוחלטת.
לא עוד הייתי הילד החלש והעלוב של המשפחה, שבוהה בעולם בעיניים
לבנות וריקניות המבקשות רחמים. נשארתי מנודה, לפחות מבחינת
אבי, אבל כבר לא הפריע לי שדרכו עלי בזלזול. הייתי מסית את
המבט, נושך את השפתיים כדי לא להתפרק מולם. לא נתתי להם לראות
אותי בוכה, אף פעם. הלכתי והתרחקתי ממשפחתי עם כל יום שעבר...
אחיי הגדולים כבר לא הכירו אותי, ולא חפצו להתערב בחיי. אך
כשחזר אלין מטקס הסיום של בוגרי השנה האחרונה באקדמיה, רמז לי
לגשת אליו, דבר שלא עשה מעולם. התקרבתי אליו בדממה, תוהה מה
רצונו, כשלפתע אחז בידי הקטנה והטמין בתוכה דבר-מה קר ומתכתי.
"זה אולר-הכסף שלי," לחש אלין באוזני המחודדת, מסיט את שיערי
השחור-לבן כדי שאשמע אותו, "לא אזדקק לו יותר. בעולם שמחוץ
לאקדמיה מותר להסתובב עם חרבות. אבל אתה, דיימון, עוד תזדקק לו
יום אחד."
בהיתי באלין מספר דקות, מעכל את פירוש הדבר כשחייך אלי חיוך
שומר-סוד, וקרץ. הבנתי שהוא נתן לי את האולר במטרה שאגן על
עצמי. כמובן, הוא הסתובב איתו באקדמיה כל הזמן, ולרייבן הייתה
הסכין המורעלת שלו - כעת, גם לי היה כלי נשק משלי. לא ידעתי
מתי אזדקק לו, כי לא הסתבכתי בהרבה צרות באקדמיה. אך אלין,
כנראה, ידע.
שוב הגיעה שנת לימודים חדשה, ואני עליתי בדרך-נס (או שמא
בדרך-שוחד) לכיתה הרביעית באקדמיה לערפדים. בעודי צועד במסדרון
הקודר לעבר כיתת הלטינית, נתקל מבטי בזוג הערפדים הבעייתיים של
השכבה - סאנדו ולוסיאן, שהיו עסוקים בוויכוח סוער עם רכז השכבה
שלנו.
"מה זאת אומרת, אנחנו לא עולים לכיתה הרביעית?!"
"יש לנו זכות לערער!!!"
"אני מצטער," ענה הרכז בקור-רוח, "נתנו לכם כבר הזדמנות שנייה.
ושלישית. כעת כבר מאוחר מדי לערער על החלטת המנהל. אתם מתבקשים
לעזוב את המקום מיד, אתם לא לומדים כאן יותר."
"זה לא פייר!! חבורה של סתומים!!!" התרגז סאנדו וניסה לבעוט
ברגלו של הרכז, אך לוסיאן מנע ממנו להגיע אליו בכך שאחז בגופו
בחוזקה. סאנדו התרגז עוד יותר למראה פניו המזועזעות של הרכז,
וירק על נעליו.
הרכז תפס בעגיל התלוי מאוזנו של סאנדו, ומשך בעזרתו את הערפד
המשתולל הרחק מגבולות האקדמיה, כשלוסיאן נגרר משם ע"י שניים
מתלמידי השנה התשיעית אשר עברו במקום.
הבטתי בשני הערפדים המסולקים עד אשר נעלמו מעיני, מהרהר בעובדה
שאני, למרות היותי גרוע בהרבה בלימודים, נשאר ללמוד גם בשנה
הרביעית למרות הכל, רק בזכות השוחד שהעביר אבי להנהלה בכל
שנה.
כמה אירוני, חשבתי. אני מוחזק כאן בכלל בניגוד לרצוני למרות
ציוני הגרועים, בעוד לוסיאן וסאנדו מועפים מהאקדמיה בעוד הם
רוצים להמשיך ללמוד, ואולי אכן שואפים לשנות את מצבם העגום.
'כל אחד וגורלו,' לחש קול בראשי בעוד אני ממשיך בדרכי אל
הכיתה, מנסה להשכיח מזכרוני את המקרה.
את סאנדו הכרתי גם מחוץ למסגרת האקדמיה. אחיו הגדול היה בגילו
של אלין, והיה ביריבות תמידית עמו מאז שהועף מהאקדמיה אל הרחוב
והצטרף לכנופיה. אלין היה תלמיד טוב, ספורטאי מצטיין ויפה-תואר
עד כדי כאב - לא פלא, לכן, שהיה פופולרי כל כך בקרב הבנות,
והיווה מודל לחיקוי אצל כל הבנים... פרט לאחד. אחיו של סאנדו.
הוא לא רק קינא באלין, הוא שנא אותו. שנא עד מוות. סאנדו, בתור
אחיו הצעיר, הבין ללבו ושנא אף הוא את אחי אלין, ומן הסתם גם
אותי... האח הצעיר של הבחור המוכשר והנאה הזה, שלמרות היותו
חצי-ערפד הצליח להתעלות על כל שאר הערפדים הטהורים שבשכבתו. לא
הייתי דומה לו בכלל, למעשה הייתי ההפך הגמור ממנו - אך זה לא
מנע מסאנדו וחבריו לשנוא גם אותי.
אולם, אלין לא תמיד היה כל כך נהדר ומצליח. בתחילה, היה בדיוק
כמוני, למרבה הפלא - כחוש, מסכן ומנודה מהחברה. אך בזכות השוחד
שנתן אבי להנהלת האקדמיה, הצליח אלין לשרוד את השנה השישית
באקדמיה, ובדיוק כשחשב אבי שמצבו כבר אבוד ואין טעם להשקיע בו
מאמץ - חל שינוי באלין.
איני יודע מה בדיוק האיר את עיניו, ואני בספק אם מישהו בעולם
יודע, אבל מתחילת השנה השביעית של לימודיו הסתגר אלין בחדר שלו
ושל רייבן, מבקש שלא נפריע לו. שם, עד השעות הקטנות של הלילה,
שקד במרץ על ספרי הקסמים הכבדים ושינן את חומר הלימוד. רייבן
ואני צחקנו עליו מאחורי הגב לפעמים, אבל ביום חלוקת גליונות
הציונים... נפלה עלינו ההכרה, שאלין לא עשה כל זאת לחינם.
גליון הציונים שלו היה מלא במאיות, ואלין הפך בן-לילה לאגדה של
השכבה - מאותה שנה העריכו אותו הרבה יותר, ופתאום הגיעו הביתה
חברים, ובנות, ומסיבות עד הבוקר... אלין לא היה עוד הלוזר של
השכבה - הוא היה מוקד להערצה ולאהבה.
וכאן מתחבר הסיפור עם אחיו של סאנדו. אם הייתה ניתנת לו
הזדמנות להמשיך בלימודים למרות הכשלונות, ייתכן שהיה עובר את
אותו שינוי כמו אלין, ואולי אפילו היה נהפך לחברו הטוב במקום
לאויבו - אך לא כך רצה הגורל.
משפחתו של סאנדו ואחיו לא בורכה בכסף, והוריהם החליטו לתת לבנם
הבכור לנשור מהלימודים במקום להילחם על מקומו באקדמיה היוקרתית
אליה התקבל בדרך-נס.
חוסר המזל הזה, לעומת ההזדמנות האדירה שניתנה לאלין להוכיח את
עצמו, היה מה שהרגיז כל כך את אחיו של סאנדו, וגרם לו לשנוא את
חצי-הערפד המוערץ של השכבה. שמעתי סיפורים על קרבות רחוב בינו
לבין אלין, אך מעולם לא מפיו של אחי. בכל מקרה, כך ידעתי, אלין
ניצח בכל הקרבות, והאמנתי שתמיד ינצח בהם... האמנתי בכל לבי.
למעשה, סאנדו היה דומה אז לאחיו יותר מתמיד - גם הוא סולק מן
האקדמיה, בעוד תלמידים גרועים ממנו, כמוני, ממשיכים ללמוד שם
רק בזכות השתקה כספית של המנהל. אולי משום כך שנא אותי. גם אני
תפסתי את מקומו באקדמיה, כפי שתפס אלין את מקומו של אחיו של
סאנדו.
לא נתקלתי שוב בסאנדו ובלוסיאן, עד היום בו נאלצתי להישאר
ולעזור לסדר משהו באחת הכיתות. אני אפילו לא זוכר מה זה היה,
אבל מה שכן זכור לי, זה שזה לקח המון זמן... יותר מדי זמן.
כשיצאתי מן הטירה ושירכתי את דרכי הביתה, הרחובות היו כבר
שוממים מתלמידים, והשמש עמדה לשקוע מעבר לעננים העבים שבאופק.
הלכתי בדרך הקבועה לביתי, ליד הנהר, כשהרמתי את עיני אל מול
הערפדים הצעירים שהועפו מן האקדמיה. לוסיאן וסאנדו.
"דווילארט! יו!" עצר אותי סאנדו, עיניו הצהובות יורות מולי
גיצים של שנאה.
"סאנדו..." נפלטה מפי אמירה שקטה, "הרבה זמן לא ראיתי אותך."
"אני יודע, טמבל," דחף אותי סאנדו בכעס, "ואתה יודע יפה מאוד
שזה בגלל שהעיפו אותי מהאקדמיה!"
בהיתי בו בדממה, עיני הלבנות-אפורות נועצות בו מבט ריקני
וחסר-רגש.
הבנתי את תסכולם של סאנדו ולוסיאן, אך לא היה לי ממש אכפת מהם.
הם מעולם לא דיברו איתי, ולא חשבתי שהם בכלל ידעו את שמי
הפרטי.
"אתה האח הקטן של אלין, נכון?" סינן לוסיאן, ואני הנהנתי בראשי
באיטיות, לא מבין את הקשר לאחי.
"רואים עליך..." מלמל סאנדו בתיעוב, "יפיוף מלוקק בדיוק כמוהו.
רק אולי הרבה יותר מטומטם."
שתקתי, לא הוצאתי עליהם כל רגש של זעם. הסתדרתי יפה עם הסתרת
רגשות עד עכשיו, ולא התכוונתי לתת להם הזדמנות לחזות בכעסי
כעת.
"תסביר לנו משהו," פנה אלי לוסיאן שוב והתקרב אלי, "איך זה
שאתה עדיין לומד באקדמיה, כשאפילו אותנו מעיפים משם?"
הבנתי את השאלה, אבל נתתי להם מבט מטומטם שלא מבין דבר, וסאנדו
המשיך במקומו: "כולם יודעים שאתה התלמיד הכי גרוע של האקדמיה.
בגיליון שלך אין אפילו ציון עובר אחד. אז תסביר את זה!..."
הוא שלף סכין מכיסו, מחזיק אותה אל מול פני האדישות וצועק:
"תגיד לי למה אתה עדיין שם!!! תגיד לי למה, דיימון!!!"
לפתע קלטתי שהוא יודע את שמי, ומצמצתי בהפתעה, מה שסאנדו פירש,
כנראה, כבהלה, וניצל זאת. הוא הטיל את עצמו עלי, מצמיד אותי אל
המדרכה, ואני מרוב תדהמה לא ידעתי מה לעשות, ומתוך רפלקס
התחלתי להכות, שוכח שיש אולר בכיסי שאני יכול להשתמש בו.
אגרופיי היו חלשים מדי, ובקושי הזיזו לסאנדו. הוא סימן ללוסיאן
לתפוס אותי, כשהוא מרים את הסכין מולי בשנית, מצמיד את צד הלהב
אל אפי באיום.
לא יכולתי לצעוק, הייתי משותק. ידעתי שיהרוג אותי אם אצעק
לעזרה...
"ילד טוב, תמשיך לשתוק," חייך סאנדו בזדוניות, "כשיימאס לי ממך
אתה תוכל ללכת הביתה. אבל עכשיו אני רוצה לקבל את הנקמה שלי."
פחדתי לשאול למה הוא מתכוון, ולכן שמרתי על שתיקתי בעוד לוסיאן
אוחז בי מאחור בחוזקה, וסאנדו קורע ממני את גלימתי ומשליך אותה
אל המדרכה. כשתלש ממני גם את חולצתי, תפס סאנדו בזרועי החיוורת
ופרש אותה מולו, כשידו השנייה מקרבת אליה את הסכין באיטיות
מאיימת.
קול יבבה דקה נפלט מפי כשלהב הסכין ננעץ בעור זרועי, וסאנדו
חייך בסדיסטיות, מרותק למעשיו. שיערו השחור-אדום נפל על עיניו,
והסתיר ממני את מבטו המטורף.
"מ... מה אתה עושה לי?..." לחשתי ללא-קול, מחזיק את הדמעות
בעיניי.
"תראה..." סאנדו שלף את הלהב, מוסיף סימנים נוספים על פני
זרועי המדממת, עד שמרוב דם לא יכולתי לראות מה נחרט עלי. סאנדו
הרים את זרועי מולי, וציווה עלי: "תלקק את זה."
"את מה?..." שאלתי בשקט, לא מבין למה הכוונה.
"את הדם, מפגר!!" דחף סאנדו את זרועי המדממת אל פי, מטנף את
פני בדם, "אלא אם כן אתה רוצה ללקק משהו אחר?..."
לוסיאן צחק מאחורי, ואני שוב לא קלטתי את הבדיחה. אבל צייתתי
כדי לא לחטוף מכות. ליקקתי את הדם מזרועי, מעלה חיוך של רוע על
פניו של סאנדו.
"עכשיו תראה מה ציירתי לך."
הוא הרחיק את ידו ונתן לי להביט בחריטה שעל זרועי - סאנדו חרט
גולגולת על עורי החיוור.
"יפה, לא? אתה חושב שיש לי עתיד?..." שאל סאנדו בציניות, "כי
שאר האנשים באקדמיה לא חושבים ככה..."
הוא הוציא עלי את עצביו בדמות בעיטה אכזרית בבטני, שגרמה לי
להתקפל ביללת כאב.
"העתיד שלי כבר נחתם," סינן סאנדו באוזני המחודדת, מסיט ממנה
את שיערי כפי שאלין היה עושה כדי לדבר איתי, "... אני אסיים
ברחוב כמו אח שלי, אני יודע את זה. אבל אתה... ערפד-למחצה
שכמוך... אתה בכל מקרה תמשיך לחיות במקום שיאהבו אותך, שיחשבו
שתמיד יש לך עוד הזדמנות..."
"זה לא נכון..." לחשתי לו בחזרה, "אף אחד לא אוהב אותי. גם אני
לא."
"הא, מה אתה אומר?" השיב סאנדו, לא מופתע כלל, "חשבת אולי שזה
בגלל שאתה ממש מטומטם? שאתה לא מבין עד כמה אתה בר-מזל?..."
למרות הקללות והזעם שבקולו, יכולתי לשמוע צליל של קנאה
בדבריו.
סאנדו קינא בי, בלוזר של השכבה שאף אחד לא אוהב, בגלל שנשארתי
ללמוד באקדמיה. אפילו לא רציתי ללמוד שם, אבל זה לא מה שהיה
מעניין אותו. הוא ידע יותר טוב ממני כמה מזל היה לי... ושנא
אותי על כך שלא ניצלתי זאת לטובתי.
"שחרר אותו," פקד סאנדו על לוסיאן, והלך כמה צעדים אחורה כדי
לתת לי לנחות על המדרכה בכאב... כשלפתע שמענו כולנו צליל של
זכוכית נסדקת.
סאנדו עצר לרגע במקומו, ואז הביט אל רגלו. המראה השבורה שלי
הייתה שם, מתחבאת בין קפלי הגלימה הקרועה.
"מה זה?" הרים סאנדו את המראה, "בשביל מה יש לך מראה, יפיוף?"
"בכל מקרה היא כבר לא שווה כלום עכשיו..." גיחך לוסיאן מאחורי,
אך אני התעקשתי לומר בשקט: "היא בכל מקרה הייתה שבורה..."
"אז מה זה עשה אצלך?" שאל סאנדו בסקרנות כלשהי, ואני מלמלתי
בהיסוס: "מראה רגילה משקפת את איך שאתה נראה... אבל מראה שבורה
משקפת את מי שאתה מבפנים... זה יותר טוב..."
"כמה שטויות אתה מדבר, דיימון," צחק סאנדו, "ידעתי שאתה
מטומטם, אבל אובססיה למראות שבורות?! זה כבר ממש אידיוטי,
אפילו בשבילך!"
קמתי בזהירות והושטתי את ידי לעבר המראה השבורה שלי, רציתי
להראות לו שזה נכון... בפעם הראשונה בחיי, בחרתי לחלוק סוד עם
מישהו, וכמה מוזר שהחלטתי לעשות זאת דווקא איתו... אבל ראיתי
שהוא לא מאמין בדברים כאלה, ורציתי שיאמין. רציתי לפקוח את
עיניו כפי ששלי נפקחו לפני שלוש שנים... אולי אז היה מבין אותי
יותר...
אבל לא כך פירש זאת סאנדו. הוא כנראה חשב שרציתי לקחת את המראה
בחזרה, אז התרחק ממני בזלזול. משראה את ייאושי להתקרב אליו,
ניצוץ של הברקה מרושעת הבזיק בעיניו הצהובות, ובמכה חדה ומהירה
- העיף את המראה שלי... הרחק הרחק... כעבור שניה כבר התנפצה
לחלקים קטנים על סלע שבלט ממימי הנהר, ורסיסיה נסחפו במים
הקפואים.
עיני הלבנות נפערו בתדהמה ממה שקרה כרגע, ושוב התמוטטתי אל
ברכיי, מביט במים הזורמים בתסכול ועלבון. זו הייתה המראה
השבורה שלי... הסוד שלי... החלון לנפשי שליווה אותי כבר זמן
רב... כעת, מרוסק ונסחף עם הזרם.
כבר לא שמתי לב שסאנדו ולוסיאן נעלמו משם בריצה, רק נשארתי
לבהות בנהר בהלם מוחלט...
בסופו של דבר, כן רציתי בטובתו של סאנדו. הזדהיתי עמו במובן
מסוים, הבנתי את כאביו... רציתי לחלוק עמו את אחד מסודות חיי
הכמוסים ביותר. והוא, בהינף יד חד ואכזרי, ניפץ את חלומותיי
יחד עם המראה שלי... ואולי גם חלק מסוים מנשמתי, כי מאותו יום
איבדתי כל חשיבות לתחושת כאב.
הצלקת בדמות גולגולת אשר נשארה על זרועי למשך שבוע בלבד, בזכות
היותי בלתי-אנושי, היא זו שנשארה בלבי עד היום. מאז, התחלתי
לפתח תחביב נוסף, מלבד ניפוץ מראות ובהייה בהן. התחביב החדש
שלי היה לחתוך את עצמי.
לא שאפתי להתאבד ממש, כי ידעתי שלא אצליח בכל מקרה, בתור
שד-ערפד... אבל התענוג של לראות את עורי מקבל צלקות בצורות
שונות ויפות, הפך אצלי להרגל. לפחות דבר אחד אהבתי בעצמי אז,
וזה היה הצלקות שלי - התגאיתי לשאת על גופי ציורי גולגלות,
צלבים ופנתגרמים... מהר מאוד הפכתי לאנדרטה מהלכת של סימני
האופל, לדברי רייבן, וזה די שעשע אותי.
כך ביליתי את שארית ימיי באקדמיה, חורט על עצמי ושובר מראות
שוב ושוב בחדר השירותים, כדי שאוכל להתבונן בנפשי שוב, לראות
מה השתנה עם הזמן ולהיות מרותק לשינויים שחלו בי.
שוב לא פגשתי את סאנדו ולוסיאן, ולא חשתי צורך לחטוף שוב מכות
- את זה חטפתי מספיק גם בבית. אבל דחף מסוים לראות שוב את
סאנדו ניקר מדי פעם בראשי. למרות שהתעלל בי והתאכזר אלי,
ולמרות שריסק את מראתי לרסיסים, רציתי לראותו שוב. משום מה,
בכל פעם שראיתי את סאנדו בעבר, חזרה השתקפותי מן המראה כילד
פתטי ומעורר-רחמים לרצד בראשי. רק כמה שבועות לאחר היתקלותי
האחרונה בו ובלוסיאן, הבנתי מדוע נזכרתי בכך בכל פעם שראיתי
אותו - סאנדו, כמה שהיה שונה ממני, הזכיר לי את עצמי במובן
מסוים... גם הוא, כמוני, היה זקוק לתמיכה ולאהבה שמעולם לא
קיבל. גם הוא היה כמו הילד שראיתי בהשתקפותי במראה השבורה,
שבור וחסר-אונים מול העולם שבחוץ, וכמה שרציתי לגעת בילד הזה
שבתוכי, ללטפו ולהעניק לו את החום והאהבה שלא היו לי מעולם, כך
רציתי לגעת בלבו של סאנדו, בילד המסכן שבתוכו... יכולתי לתת לו
מעצמי, למרות שלא היה בי הרבה לתת, אבל סאנדו לא רצה בכך, או
שמא לא הבין שאני רוצה להזדהות עמו. במקום זאת, בחר בדרך השנאה
והיריבות בינינו, והציב חומה אותה לא יכולתי לעבור. הייתי חלש
בהרבה ממנו, פיזית ונפשית, ולכן לא יכולתי לטפס מעל החומה
ולהגיע אליו. אולי, אם היה נותן לי להתקרב אליו, היה כל העניין
מסתיים בטוב...
אך לצערי, קרה אחרת.
כשנה לאחר שאלין עזב את הבית, כשהייתי כבר בשנתי השביעית
באקדמיה, קרה הדבר שזעזע את כולנו. בליל סגריר קודר למדי,
העירו אותנו דפיקות היסטריות בדלת הבית.
שמעתי את רייבן רץ אחרי אבא במדרגות, ואת הדלת נפתחת. לא שמעתי
את דבריו של מי שהתפרץ אל החדר, אך יכולתי לזהות שזהו איון,
שותפו-לדירה של אלין, ושהוא ממרר בבכי. לא שמעתי את אלין איתו,
וזה מה שדחף אותי לרוץ למדרגות ולגלות מה לעזאזל קרה.
בדיוק הספקתי להגיע אל ראש המדרגות כששמעתי את מלמוליו
ההיסטריים והמבוהלים של איון... משהו בדבר כנופיה, וקרב
רחוב... ואלין...
"אלין... הוא..." רעד קולו של אבי, "הוא מת?..."
גל קור עבר בי, וסכיני קרח כמו ננעצו בלבי שהחסיר פעימה.
"... ניסיתי להגן עליו... עשיתי כל מה שיכולתי!..." בכה איון,
ורק אז שמתי לב לדקירות הסכין בגופו, "... זה לא היה
מספיק..."
רייבן נשבר, ונפל על ברכיו בזעקת כאב שפילחה את הלילה.
"מארין הזה... אני נשבע שאהרוג אותו... יום אחד..." מלמל איון,
ולפתע הבזיק השם בראשי... מארין. זה היה שמו של אחיו של סאנדו.
איך זה שרק עכשיו הצלחתי להיזכר בשמו?... לא היה לי אכפת. כאב
לי מכדי לחשוב על כל דבר אחר, מלבד אחי אלין... אחי האהוב,
שהערכתי תמיד למרות שהעניק לי תשומת לב לעתים רחוקות, ושלעולם
לא אראה עוד... אף פעם.
הקיץ הגיע וחלף, כשרייבן ואני התאבלנו על אלין מדי יום, ועדיין
לא פגשתי את סאנדו או את לוסיאן. כעת, חשבתי מעט אחרת על
סאנדו, בגלל מה שאחיו עשה לאלין שלי, אבל ידעתי שהוא, סאנדו,
לא קשור למקרה ולכן רגשותיי כלפיו לא השתנו. עדיין הייתה בי
ציפייה חלשה להיתקל בו שוב ביום מן הימים, ואולי אז לקבל
הזדמנות לגעת בילד המסכן שבלבו, אשר התרחק ממני עוד ועוד ככל
שחלף הזמן. אבל זה לא קרה, ועם כל יום שעבר, התחזקה אמונתי
במחשבה שאולי לא אראה אותו שוב לעולם, ולנצח נישאר שני ילדים
אבודים וחסרי-אונים, נודדים בעולם בחיפוש אחר רסיסים של
אהבה... אשר רק שנינו, מסוגלים להעניק אותה אחד לשני. אנחנו
היחידים שיכולים להבין ולהזדהות זה עם זה באמת... מדוע סאנדו
לא ראה זאת? למה התעקש להרחיק אותי מפניו, כשבעצם הייתי היחיד
שמסוגל להבינו?
לא יכולתי להבין זאת. וכך, נתתי לציפיותיי לגסוס אט-אט, במחשבה
שלא אוכל עוד למצוא את סאנדו, ולא את הילד הבודד והאומלל
שבתוכו... כל שיכולתי לעשות היה לומר שלום לתמיד ולפנות לדרכי
שלי, לגמרי לבד.
ובדיוק כשחשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב, מצאתי אותו, מחכה רק
לי על גדות הנהר. אותה גדת נהר ממנה העיף בפעם האחרונה את
המראה השבורה שלי, וניפץ אותה. בתחילה לא האמנתי למה שעיני
רואות, והעדפתי לחשוב שאני הוזה דברים בהשפעת החשיכה והקור...
אבל זה אכן היה סאנדו.
היינו אז כבר בני חמש-עשרה, מתבגרים, וראו זאת יפה עלי, בזכות
הגנים הטובים שאני ואחיי ירשנו מאבינו. אולם סאנדו נותר בעיני
כילד, אולי רק בגלל שהייתי גבוה ממנו, ואולי באמת לא התבגר מהר
במיוחד. עיניו, לעומת זאת, הראו לי שנפשו בגרה הרבה יותר,
ואולי אף יותר ממה שהייתה צריכה. הבטתי בו, והרגשתי שאני מביט
במי שהחיים כבר נמאסו עליו...
"דווילארט," פנה אלי כפי שפנה לפני ארבע שנים, ביום בו חרט
בגופי ובלבי את הצלקת הראשונה, "יו."
"סאנדו," בהיתי בו בתמיהה, לא מבין מדוע נראה שחיכה לי שם. האם
רצה לדבר? אולי הבין מה באמת רציתי לומר לו כשהיינו עוד
ילדים?...
לא, הוא לא הבין זאת. ראיתי זאת בעיניו. אבל נתתי לו הזדמנות
לדבר בכל זאת.
"עדיין באקדמיה...?" הביט סאנדו בסמל האקדמיה התפור על חזית
הגלימה שלי, "יפה מאוד, עוד לא העיפו אותך."
"לא, עדיין לא," אמרתי בחיוך חלש, "ומה איתך, סאנדו? מה אתה
עשית בחייך מאז?"
"הצטרפתי לכנופיה," הראה לי סאנדו את סימן הכנופיה הצרוב על
כתפו החשופה, "אתה יודע איך זה... סחר בסמים, קרבות רחוב,
להרוג אנשים..."
מילים אלו הדהדו בראשי, למרות שסאנדו לא באמת הדגיש אותן. לפתע
נתקפתי געגועים עזים לאלין.
"... או שבעצם... אתה לא יודע," מבטו של סאנדו הרצין לפתע,
והוא נעץ בי מבט צהוב מלא שנאה, "היו לך חיים אחרים לגמרי. אתה
לא יודע איך זה לגדול ברחוב."
"לא..." לחשתי, מביט בסאנדו בעצב, "... אני לא יודע."
"אף פעם לא ידעת כלום," גיחך סאנדו, אך עדיין יכולתי לשמוע
נימת קנאה ותסכול בקולו, "תמיד היית המטומטם, דיימון. זה כבר
הפך לסימן ההיכר שלך..." הוא העיף מבט בצלקות שעל זרועותיי,
והוסיף: "... בין השאר."
גיחכתי במרירות, והשבתי: "אח שלי אמר שאני נראה כמו אנדרטה
לסימני אופל."
"אתה אנדרטה לזיוני-שכל, זה מה שאתה," ענה לי בעוקצנות, אך
חייך ונראה משועשע למדי, "עדיין יש לך את הקטע עם... עם מראות
שבורות?"
"עדיין..." חייכתי מעט, יודע שאנחנו מדברים כבר יותר מחמש דקות
ודי מופתע מהעובדה שעוד לא חטפתי ממנו מכות.
"הממ..." מלמל סאנדו והנהן בראשו, מעמיד פני רציני, אך ידעתי
שאני משעשע אותו בטמטום שלי וברעיונותיי המופרעים.
ידעתי שיש לי את ההזדמנות לדבר איתו כעת, לומר לו את אשר
הסתרתי בלבי זמן רב... שלדעתי, אנחנו יכולים דווקא להיעזר אחד
בשני, כמו צוות, במקום לשנוא ולא לנצל את העובדה ששנינו סובלים
במקום הזה. אבל לא יכולתי לומר דבר, מה גם שלא ידעתי בכלל איך
פותחים בשיחה. תמיד הייתי זה שמערבים אותו בשיחה לעתים רחוקות,
ומעולם לא דיברתי עם מישהו מרצוני החופשי לפני כן. למען האמת,
גם לא ממש היה לי מה לומר...
"סאנדו..." פניתי אליו לבסוף, "למה באת לכאן? למה אתה רוצה
לדבר איתי?"
"למה, למה, למה... לכל דבר יש סיבה, דיימון?" אמר לי סאנדו
בזלזול, ואני השבתי בשקט: "כנראה שלא... הרי גם לאחיך לא הייתה
כל סיבה לרצוח את אחי."
זה השתיק את סאנדו. הוא הביט בי במבט חד וצהוב, יורה גיצים
מעיניו.
"מארין לא עושה דבר ללא כל סיבה," סינן סאנדו לפתע, "מה אתה
חושב שהוא? מטומטם וטיפש כמוך?"
שוב ראיתי את השיחה נגררת לכיוון לא נעים, אך לא ידעתי מה
לעשות כדי למנוע זאת. שתקתי בחוסר-אונים, אך זה לא סיפק את
סאנדו. הוא התקרב עוד, מדבר אלי בטון שמאוד לא אהבתי לשמוע.
"אח שלך תמיד הציק למארין, גרם לו לקנא במזל הטוב שהיה לו...
אתה יודע כמה העריצו ואהבו את אחיך באקדמיה... הוא היה אגדה
בעיניהם... אבל מחוץ לגבולות האקדמיה הוא היה מתגרה במארין,
אומר לו "אתה לעולם לא תהיה טוב כמוני" ו"העתיד שלך כבר נהרס",
ו..."
"אלין לעולם לא היה אומר דברים כאלה," הנדתי בראשי, מסרב
להאמין. הכרתי את אלין טוב מכולם, והוא היה בחור נחמד ועדין,
לעולם לא היה פוגע במישהו... הוא אפילו רצה למצוא דרך לגרום
לערפדים לשרוד ללא דם, למרות שכלל לא היה צריך להסתפק בדם כדי
לחיות, כיוון שכולנו היינו חצאי-שדים במשפחה. תמיד שאף לשנות
את העולם, להפוך אותו לטוב יותר, להפוך את האנשים שסביבו
לטובים ומאושרים יותר... אדם כזה לעולם לא היה מתנהג רע כל כך
אל מישהו, גם אם הוא שונא אותו.
"אתה קורא לאחי שקרן?..." צמצם סאנדו את עיניו הצהובות מולי,
ואני מיהרתי להשיב שמארין בוודאי לא הבין את כוונותיו של אלין,
כפי שהוא, סאנדו, לא הבין את כוונותיי.
"אילו כוונות היו לך שלא הבנתי?" שאל סאנדו, עדיין בנימה של
זעם, אך יכולתי להבחין שהוא מסוקרן. בכל מקרה, לא ידעתי כיצד
להסביר לו זאת...
"אני מבין אותך, סאנדו. אני רוצה לעזור."
"לעזור? איך בדיוק?" שאל סאנדו בשקט.
"אני... עדיין לא יודע," התוודיתי בחיוך חלש, "אבל אני רואה את
מי שאתה... עמוק בפנים שנינו ילדים אבודים, אתה יודע. העולם לא
היה הוגן במיוחד כלפי שנינו."
"מי אתה שתדבר," סינן סאנדו, "לא נזרקת מהאקדמיה כמוני. יש לך
שני אחים נהדרים ש..."
"רק אחד..." תיקנתי בלחש, וגרמתי לו להיעצר לרגע בדבריו.
"... שעושה משהו עם החיים שלו..." המשיך לבסוף, מעט יותר בשקט,
"ולא מתדרדר לפשע ולרחוב כמו מארין. אתה ממשפחה עשירה ומכובדת
שיש לה את היכולת לקנות את העולם. אם רק היית מנצל את מה שיש
לך ועושה משהו במקום לחתוך את עצמך ולהתעסק עם מראות שבורות כל
היום... היית מבין איזה חיים נפלאים היית יכול לקבל."
"אולי אתה צודק..." השבתי, "אבל כבר מאוחר מדי בשבילי. תבין,
אלו החיים שיש לי כרגע, הם חרא, אני שונא את זה, שונא את עצמי
וכולם שונאים אותי גם כן. ויותר מכך, אין דבר שאני מסוגל לעשות
שיעזור לי לצאת מזה."
"ולי יש ברירה אחרת, לדעתך?" אמר בציניות קרירה, והניף קווצת
שיער שחור-אדום ממצחו.
"את האמת... אני לא חושב שיש לך," עניתי בזהירות, "אבל יש דבר
ששנינו יכולים לעשות אחד למען השני כדי להפוך את החיים האלה
לקצת יותר נסבלים, וזה נראה כאילו אתה לא יודע שזה שם."
"... אז גלה לי, דיימון," דיבר אלי סאנדו בהתנשאות כלשהי, "האר
את עיניי. מה הדבר הזה?"
"אין לי ממש דרך לתאר את זה בפניך," השבתי, "אבל... אני יכול,
בערך, להראות לך למה אני מתכוון."
"אז קדימה," דחק בי סאנדו בחוסר-סבלנות.
"טוב, אז... אל תתרחק..." קרבתי אליו בהיסוס, "לא אפגע בך."
"כאילו שאני מפחד ממך, אידיוט," ענה לי סאנדו בזלזול, "... ועל
מה לכל השדים אתה מדב..."
לפני שיחמוק ממני אותו ילד אבוד בשנית, פרשתי את זרועותיי
החיוורות והמצולקות בפניו, וחיבקתי את גופו הקריר. רציתי שיידע
עד כמה הוא חשוב לי, שאני מקריב את חיי כדי להעניק לו מעט
מתשומת-הלב שהיה ראוי לה במשך שנים רבות כל כך... רציתי סופסוף
לחבק את הילד חסר-האונים שבתוכו, להראות לו שיש עוד רגשות
בעולם חוץ משנאה, עצב וכאב... לגלות בפניו רגשות כמו הבנה,
אמונה ו... אהבה... כמו שמעולם לא נתנו לי להרגיש...
נדחפתי לאחור בפתאומיות, סאנדו הביט בי נדהם, עיניו לוהטות באש
צהובה כשהוא צורח בפניי בהיסטריה: "מה אתה חושב ש...?! מי אתה
בכלל?! אתה חושב שמותר לך הכל, ילד-שמנת מפונק שכמוך?! מי נתן
לך את הרשות ל..."
"אני... רציתי רק להראות לך... ש..." מלמלתי בכאב, נותן לסאנדו
להמשיך לנפץ את רגשותיי ותקוותיי לרסיסים כפי שעשה עם המראה
השבורה שלי לפני שנים, הורג עוד חלק מנפשי עם כל מילה מכאיבה
שהוא צועק באוזניי.
"אני לא צריך אותך בכלל!!! אני שונא אותך!" צרח סאנדו בעיניים
מטורפות, "אתה שומע את זה, מפגר אחד?! אני שונא אותך!!!"
עם משמע מילים אלו, החלו הדמעות לזלוג מעיניי. לא יכולתי עוד
לעצור אותן, אחרי כל השנים שסבלתי אותן שם.
אגרופו הפיל אותי אל המדרכה, ובניסיון אחרון לגעת בלבו של
סאנדו, הרמתי את ידי בזהירות לעבר ידו, והספקתי ללטף את
אצבעותיו פעם אחת, לפני שבעט בי והצמיד אותי אל הקרקע, מתעלם
מנסיונותיי העלובים לכפר על כל מה שעשיתי ולא עשיתי...
הפעם נלחצו ידיו היישר אל צווארי, הוא לא היה מסתפק בלחרוט עלי
גולגולת. הוא רצה במותי, ואני, שוב מתוך בהלה לא-מובנת, שלפתי
במהירות את האולר של אלין מכיס הגלימה, ובלי לחשוב נעצתי את
הלהב עמוק בין צלעותיו של סאנדו.
בשנייה שהותז עלי זרם חם של דם, הבנתי את מה שכרגע עשיתי.
רצחתי... רצחתי את סאנדו...
לא...
עיניו של סאנדו הביטו בי לשנייה בתדהמה מוחלטת, ואז גופו איבד
את שיווי המשקל ונפל עלי, ידיו נופלות מצווארי אל הקרקע. שלפתי
באיטיות את האולר הכסוף מגופו, והטלתי אותו לצידי כשאני
מחוסר-יכולת לאחוז בו או במחשבותיי.
קפאתי במשך דקה או שתיים, ראשי מתרוקן ממחשבות ועיני בוהות
בכוכבים שמעל, כשגופו חסר-החיים של סאנדו רובץ מעלי, קר
ומדמם...
ניסיתי שלא לבכות, אך הדמעות פילסו להן את הדרך אל לחיי, וזרמו
בלי סוף... הכאב בלבי היה נורא, כאילו אני בעצמי נדקרתי בידי
אולר כסף. ידיי נגעו בזהירות בזרועותיו הקפואות של סאנדו, עד
שנתקפתי דחף נורא לחבקו שנית. פתאום סאנדו לא התנגד לי, למרות
שכל כך רציתי באותו רגע שיעשה זאת, שיעיף אותי ממנו, אפילו
שיצעק עלי שוב... רק שלא אצטרך לדעת שהוא מת, שהרגתי אותו...
את האדם היחיד בעולם שיכול היה להבין אותי, אך לא רצה להבין.
'למה אני תמיד דופק לעצמי את החיים?...' הרהרתי בכאב, 'מה לא
בסדר בי? למה אני חייב להרוס את כל מה שאני אוהב?...'
אך לא היה מי שיענה לשאלותיי. אלין שלי מת, וכעת, בגללי, גם
סאנדו. היחיד בעולם הזה שעוד דיבר איתי אחרי הרצח של אלין.
ואני נתתי לזה לקרות... במו ידיי הרגתי אותו, ובגלל זה עד היום
חסר חלק גדול מאוד מנפשי. החלק היחיד בנפשי האומללה, שעוד יכול
היה לחוש אהבה, מת ביום שבו מת סאנדו שלי.
כאן מסתיים סיפורי.
גם כיום, בכל פעם שאני מביט במראה שבורה, אני ממשיך לראות בה
את הנפש שלי. רק שהיום היא הרבה יותר ריקנית ומדממת מבפנים
מאשר פעם.
אבל אני כבר לא מרחם על עצמי, את כל רחמיי ורגשות החמלה שלי
הקדשתי לסאנדו... והוא השליך אותם, ואותי, הצידה. לא רצה בי
וברחמים שלי.
כנראה חשב שרחמים נועדו לחלשים... והוא אכן היה חזק למדי, אבל
בכל זאת, בכל פעם שהבטתי בעיניו, ראיתי שם את הילד שבו, מושיט
יד בעיניים דומעות, רוצה לקבל ליטוף אוהב והבטחה שהכל יהיה
בסדר, ושלא צריך לפחד יותר...
מעולם לא הצלחתי לגעת בילד הזה, למרות שרציתי והשתדלתי כל
כך... הוא לא הסכים לתת לי גישה אליו. הוא התנגד למי שהיה, למה
שהילד שבתוכו רצה לקבל מהאחרים, אך למרות שאני יודע זאת היטב,
יש בי תחושה שיכולתי לעשות דברים אחרת... יכולתי להשתדל קצת
יותר, כדי להתקרב אל הילד שבתוכו.
אבל מאז מותו של סאנדו נוסף דבר-מה להשתקפות הנפש שלי.
הילד שבו נמצא כעת בי, ואני פוגש במבטו העצוב והמתחנן לאהבה
בכל פעם שאני מביט בו... רק מבעד למראה שבורה.
מוקדש לשלושת האנשים היחידים שאהבתי אי פעם, ושתמיד יהיה להם
מקום בלבי:
אלין
סאנדו
וגוסט.
דיימון דווילארט |
