ובאותו לילה, היא הייתה שם
ישבה ובהתה
בעיניים כואבות
לאותו ים.
הוא געש,
היא הסתכלה
בעיניה היו דמעות
דמעה זלגה
לא הסכימה שינגבו
החביאה את דמעותיה כמו סוד שאסור שאיש ידע
שמרה עליהם,
הגנה עליהם
את סיפוריה רק לים סיפרה
חשבה שהוא יבין, שהוא היחידי שידע ויבין
סבלה וכאבה, איך הייתה חזקה
כאב לה...
יום אחד רצה היא לשם, ועמדה
לא רצתה לשבת במקומה הקבוע
עיניה היו דמעות מלוחות וקטנות...
הפעם שתקה
לא סיפרה לים מה בליבה
ידעה שגם הוא הפעם
לא יוכל להבין אותה.
עצמה את עיניה
נעלמו כל העצמים מסביבה,
מצאה את מחשבותיה הולכות רחוק
עד שלא שמעה אפילו לחישה ממה שקורה סביבה
עד שהכול שתק
עד שהלב שרף
עד שכבר הייתה בעולם משלה
העולם עליו תמיד חלמה
הרוח נשבה, כמו רוצה להגיד משהו
והיא כמו הרוח, שותקת.