הוא נובח ונובח ונובח. והוא צודק. אני מסכים עם כל הב. הוא
חושף שיניו, מגרגררר ונובח. ראשו מציק מבעד לשני ברזלים
במרפסת, ואני ברחוב החשוך תחתיו נתון לרחמיו. היא הלכה רגע
להתלבש ומיד היא יורדת. ובינתיים הוא גוער בי. כועס, לא מרחם.
הב הב תתרחק, הוא אומר. הב הב תזהר, הוא חוזר. הב עכשיו! הב
הב!
האמת שהוא קלט אותי כבר לפני חודש, כשהייתי אצלה בפעם הראשונה.
דידינו שיכורים לחדר השינה. אני מובל בשמחה כשה לעולה. ואז,
מבין כל החשכה, הציפיה והארוטיקה הזדקר לו היצור הקטן, קפץ על
המיטה ונבח ונבח ונבח. היא נשבעה שהוא אף פעם לא מתנהג ככה,
ושהוא בדרך כלל מאד מנומס לאורחים. אבל אני הבנתי הכל, ושתקתי.

כעבור פיטמה ואצבע, כשכבר החלפנו מצב צבירה על המיטה, ביקשתי
שייצא. לא עזרו תחינותיה שאמשיך, לא היה אכפת לי שלא יפריע
ושהוא רגיל ושזה בסדר. שייצא! אסור שיהיה כאן. לא עכשיו.
כעבור ארבעה עד שישה שירים דביקים כמעט כמונו, שנייה לפני
נקודת הרתיחה, הוא החל לילל מצידה השני של הדלת. יללה כואבת של
ריקנות תהומית, כזו שלא שמורה אפילו לירח מלא. ואז שנינו פלטנו
יחד. הוא - כאב, ואני - שמחה. שמחה מהולה בהב.
בחוטמו המאומן הוא הריח עלי את הכמעט. בהכרותנו הראשונה, מיד
עם פתיחת דלתה המרושלת, הוא הסניף את הפחד ברגליי, את הרעד
בירכיי, את האימה במפשעתי, את הכמעט. כמעט מוכן, כמעט טוב
בשבילה, כמעט שם, כמעט אהבה.
ואני עומד ברחוב, עדיין מפחד. הנביחות מהדהדות באוזניי בעוד
האור נדלק בחדר המדרגות. אני מעיף מבט אחרון בכלבלב. הב הב
מצטער, אני לוחש. היא יוצאת יפה ומאושרת, משלבת ידה בידי, ואני
שלה. כמעט.