|
עיניה הנוגות הזילו דמעות
כל אחת ואחת
כמו תקוות שאובדות
מתנפצות
נשכחות
נעלמות
מתייבשות.
היא הרימה ידיה
הן שימשו מטפחות.
כה רכות
עדינות
מרגיעות
חלשות.
היא רצתה שוב לעוף.
הוא תלש את כנפיה.
הוא גנב את חייה מבין זרועותיה.
בלי רגישות
את החירות
את הנחישות
באדישות.
אל החופש מבט היא נתנה,
היא רצתה רק לעוף
אך כאב חד הכריע.
היא צנחה
עוד לפני הגיעה לרקיע.
היא רצתה רק לעוף... |
|
|
"אז מפיסטו אמר
לי שאני חייב
להפסיק לדבר
לעצמי או שאני
אשתגע, אז אמרתי
לו: "מפיסטו,
אתה הרי דמות
דמיונית בראש
שלי שאני משוחח
איתה כבר שנים,
אז תירגע, כן?
-דיבורים שביני
לבין עצמי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.