מילים נתת לי, ואני לא בקשתי. את קולמוסי השחזת כסכין שוחטים,
ונעצת בלבי שותת הדיו פעם אחר פעם.
מילים, לא משלמות במכולת, לא מחבקות אותי על יצועי, לא מסבות
את דעתה של יפתי העיקשת, כאילו לא מנשמתי עקרתי אותן בזו אחר
זו.
מילים, צפות להן באלפים בנהר השחור ודייג חכם, לבן שיבה דולה
אותן, להביאן אל בקתתו הדלה, להסיק את האח ולדשן את האדמה
המחורצת.
מילים, מרחפות להן בחלל החדר, פעם חרבות אדומות בידנו ופעם
זירי שושנים, פעם עינו השחורה של המוות ופעם הינומת הכלה.
מילים נתת לכולנו, וכל אחד לוקח אותן ועושה בהן כרצונו, כמו
שלמדו אותו אבותיו החכמים, לקחת מילה ולאנוס אותה לצרכיו
האנוכיים, לקחת חול ולהפוך אותו למלט, לקחת נפש ולהפוך אותה
לדת, לקחת סקרנות ולהפוך אותה לתעודה.
מילים נתת לי, ואני לא בקשתי, אלא שנעצור לרגע, לפני שאנו
יורים עוד מטחים של מילים, רגע לפני ברד המשפטים, רגע לפני
שקופצים, ונשאל, אולי יש פה עוד כמה ילדים, שלא הבינו את כל,
המילים.