היא סבלה המון... בכיתה ח' היא קיבלה לראשונה את המחלה.
אחרי שנה בערך של מאבק עם הסרטן, שהיה בכתף, היא יצאה מזה,
חשבנו שהכל מאחורינו, ושסוף סוף היא ניצלה.
אבל אחרי חצי שנה בערך גילו לה שוב סרטן בריאה, שוב בתי חולים,
שוב שניידר, שוב דמעות... הרבה כאב... היא שוב יצאה מזה.
התפללנו שזאת הפעם האחרונה, אבל טעינו, זה חזר לה שוב, בפעם
השלישית והאחרונה, היא כבר לא הצליחה להיאבק בזה יותר...
היא נפטרה בערך שנה אחרי שגילו לה את זה במח העצם... כל מה
שניסו לעשות עלה בתוהו...
והיא פשוט נעלמה.
אני זוכר שזה היה יום לפני הטיול שלי, זה קרה בלילה, ביום שבת.
אני כבר הייתי במיטה מחכה ליום שאחרי, אחותי הייתה בגינה,
הפלאפון שלה צילצל, היא לא שמעה אותו, אז עניתי והעברתי לה
אותו, אני זה שבישר לה על ההודעה הנוראה, לא פיזית, אבל
רוחנית. אני לא ידעתי מזה עד שאחותי החלה לבכות, ושאלתי את אמא
שלי למה היא בוכה והיא אמרה לי "מלי, היא נפטרה".
אני לא ידעתי ממש מה לעשות עם עצמי, אני לא בכיתי, אבל משהו
בלב שלי נקרע, לא נרדמתי בלילה הזה. היה לי ממש קשה ליהנות
בטיול, במיוחד ביום הראשון שלו, כל היום רק חשבתי על כמה שהיא
סבלה... לפחות שהוא היה נותן לה מוות שקט וללא סבל, אבל לא,
הוא פשוט קרע אותה מבפנים ומכל הכיוונים האפשריים. אני כועס
עליו שהוא סיים את זה ככה... לא היה לי מה להגיד לו אחרי מה
שקרה...
היא הייתה רק בת 20
בת 20! אתה לא מתבייש לקחת ילדה בת 20??