נמען יקר,
כבר שנים מספר אני כותב לך, מספר לך הכל על עצמי, החששות,
הפחדים, האירועים, המחשבות, רגעי האושר והעצב,
ואתה, כהרגלך, מקשיב, לא אומר דבר, ובדרכך הייחודית עונה לי
ללא מילים, עוזר לי להביא את עצמי עוד צעד אחד קדימה.
מעולם לא החזרת לי מכתב, ולפעמים אני מרגיש כאילו אתה לא קיים
כלל וכלל, אני מרגיש שאני כותב לקיר.
כל המכתבים אשר שלחתי לך חזרו אליי בחזרה, כאילו בכוונה, להגיד
לי שהכתוב במכתביי הוא מה שאתה התכוונת לכתוב.
היו רגעים בהם התייאשתי והפסקתי לכתוב לך, אך הרגשה צורמת בלב
הביאה אותי להבין שלא אוכל בלעדיך, היה לי צורך לכתוב למישהו,
ואתה...אתה תמיד שם, מחזיר לי מחשבות בלי לדבר, מחזיר לי
פיתרונות לבעיות כאילו ידעת אותם עוד לפני שכתבתי לך.
אני ניצב מולך עכשיו, נמען יקר, מנסה להבין אותך, ואיך אתה
יכול להכיל בתוכך כל כך הרבה ממני ולדעת אותי כל כך טוב בלי
שכתבת לי בחזרה ולו פעם אחת?
המח של האדם פועל בצורה מעניינת ביותר, הוא מכיר אותך יותר טוב
ממה שאתה מכיר את עצמך, ומתחת לכל הבשר, והבגדים המותאמים
לאופנה, ולדיבור הסלנגינאי, אתה הדבר היחיד האמיתי שנמצא בי.
אתה, נמען יקר, חבר לעט הכי טוב שאוכל לבקש.