לילה, בדד התהפכתי על משכבי השומם ולא ידעתי. מן החלון הפתוח
למזרח באה רוח קרירה ללטף זיפים קשוחים והם רוו ממנה כעוללים
בני יומם. זיפים, שחורים כאלה, מתמידים, לא מוותרים לי על אף
שעל בגוף, שלוש שנים נלחמתי בהם מלחמת חרמה, והם לא שמעו על
פשרות.
זיפים, עוקצים להכעיס, מכאיבים לצוואר אהובתי, צומחים להם
בלילות, כאילו שאיני יודע, סודקים להם סדקים זעירים כשורשי
הקיסוס בקירות ביתי.
זיפים, זיפים גם על לבי.
רגע לפני הטבעת אני מסתכל אל תוך עיניה, בתמימות ילדותית הן
שוטפות אותי אל ימים אחרים, אל כפר דייגים  נידח הנושק למפרץ
ירוק נשיקה שרק אחרי מאות שנים של היכרות אפשר לתת. כמו אז.
רגע אחרי עיניה זיפים.