כבר שנה עברה. סליחה, 11 חודש.
כמות האנשים פוחתת מיום ליום, מדקה לדקה.
כשהוא הלך אז באו הרבה אנשים.
פתאום עכשיו... חצי. בלחץ.
גם פחות דמעות ובכי. רק פעם אחת.
והוא.
יושב על אותו כיסא, באותה תנוחה.
חושב על אותם דברים. בטח.
בטוח שרק הוא רואה ומרגיש.
שאין עוד אנשים אחרים בעולם.
אבל בטח אין. לא כמוהו.
אפילו אבא אמר.

זה מעין מעגל כזה.
בהתחלה בשביל הכבוד,
ואחרי זה?
לא יודעת.
אבל אפילו כבר לי נהיה משעמם.
אז סתם. בצד.