ים.
אני צועדת על החול הלבנבן. כבר קר.
הרוח הקרה נושבת בעורפי, קוראת לי לשוב הביתה.
אבל אני לא רוצה, אני אומרת.
אז ממשיכה ללכת.
לחשוב.
לתהות.
להיות.
פשוט להיות.
עצם הקיום לפעמים מעסיק אותך מאוד, ואני לא מדברת על מחשבות.
רק להיות, זה מאוד קשה.
החול זורם בין אצבעות רגליי.
צמרמורת.
חול תמיד גרם לי לצמרמורות.
היא התחילה ברגליים, עולה מעלה ומעלה עד שהגיעה לקצה ראשי.
תחושה.
לפעמים גם להרגיש, לחוש, גם זה קשה. רק עצם ההרגשה.
כאב, סיפוק, נעם, כל כך הרבה תחושות, מאותם רגשות.
שוב התקרר.
שוב צמרמורת.
רק הפעם לא אותה תחושה, תחושה אחרת.
שוב, כל כך הרבה.
ולמרות זאת, כל כך הרבה ריקים מאלו.
תחושות.
כל כך הרבה (תחושות).
כל כך הרבה (ריקים מאלו).
מרחוק שומעים גיטרה.
אהה, עכשיו גם רואים.
קבוצה של אנשים, שמחים, רוקדים, מנגנים.
חברה.
אושר.
שמחה.
עוד משהו שלעתים קרובות חסר.
קר עוד יותר כעת.
אני ממשיכה לצעוד, רק עוד קצת.
הצמרמורת כבר נעלמה, מתרגלים.
אני מרגישה את השיער מתנתק מהעורף, מרחף קלות,
הרוח מלטפת את הצוואר.
מביטה אל השמיים,
בצבעי השקיעה המדהימים,
שחפים ברקע, עטים מעל צוק האבן שמזדקר מתוך הים.
או, המים כבר מגיעים הברכיים
והאף קפוא מהקור.
לא שמתי לב.
הגיע זמן לשוב הביתה.
לשגרה, לרעש, להמוני האנשים,
להשאיר את המחשבות,
התהיות,
התחושות,
הרגשות,
המשאלות,
על קו חוף הים.