למה היית חייבת ללדת אותי אל הצמר גפן החנוק והמאוס הזה שלך,
מי ביקש בכלל? מדהים איך שנדמה לך, ואחר כך נדמה גם לי שאת
נפלאה, כי אכפת לך, באמת אכפת, אבל לי כבר לא, יכל להיות
שנכשלת בחינוך שלי? יכל להיות שאני נכשלתי בחינוך שלך? לא
יודעת, ויותר מזה, כבר לא אכפת לי, לי נמאס.
אני כבר בת עשרים וחצי אמא, כמה זמן עוד תמשיכי לחטוף לי את
האצבעות מהמקום, דוקא טוב להם שם מעוכות בבלגן בין אחת לשניה,
מכונסות באגרוף ונבלעות פנימה, למה את חייבת, שוב, באחיזה
המפנקת הזו לגנוב לי את כל היד ולהחזיק אותה שלא תברח, גם לה
נמאס, שתדעי, היד שלך גדולה מדי, עוטפת מדי ומזיעה, זה לא נעים
לאף אחד, לא לי ולא לציפורניים שלי שרק בקושי מתאפקות שלא
להינעץ לך בבשר, באמת את לא שמה לב שזה חוזר על עצמו כמו סרט
חורק ורע משנות החמישים, באמת את לא שמה לב איך כל פעם מחדש
אני  מחזירה אלי את מה ששייך לי בשארית הכבוד העצמי שעוד נותר
בי, ומבקשת להשאיר את הדברים במקומם, תעזבי לי את היד, זה לא
נוח ככה, תודה.
איך תמיד, יחד עם תנופת הדלת, כשאני נכנסת הביתה נגמר לי
האוויר בראות, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, כמה אוויר הספקתי
לצבור בשבוע החולף, הרבה אבל עדיין לא מספיק, כי יחד עם החיבוק
המקסים שלך והחיוך המלבב נתקע לי הגוש הכי גדול ואימתני בין
הסרעפת לקנה נשימה, זהו, מעכשיו ועד סוף השבת יהיו הנשימות שלי
קטועות, מקרטעות. כשאני אחוויר את תשאלי אם אני חולה, כשאני
ארזה את תשאלי אם אני אנורקסית, כשאני אחנק תחשבי שיש לי
אסטמה, בקושי אני בולעת את המילים, לומר לך שיש לי תופעות
פסיכוסומטיות בכל מה שקשור אלייך, שבזמן האחרון את באמת עושה
לי רע.
וכמה אני אוהבת אותך, לעזאזל, לא הייתי מאמינה שיש בנפש המחוקה
והמותשת שלי מקום לכל כך הרבה אהבה, כמה אני מתגעגעת אליך כל
השבוע, כמה את חסרה לי גם כשאני בבית, כמה את תומכת ודואגת
ונותנת לי את כל כולך, כמה את בלתי נסבלת באימהות המצוינת הזו,
לא נותנת לי שום תירוץ לשנוא. נמאס לי!! נמאס לי להגיע הביתה
כל סוף שבוע, נמאס לי להיות איתך אחרי חמש דקות, אין לי סבלנות
לשום דבר שקשור בך, את מכבידה עליי. שמת לב?
ואיך את מעיזה, איך את מעיזה לעזאזל להאמין בתוכך, ולו במעט,
שאת יודעת מה עובר עליי, איך את מתייחס לדברים הכי קשים, הכי
כאובים כאל דבר של מה בכך, איך את עדיין משוכנעת, לכל הרוחות,
שאני אחת המטופלות שלך. באמת לא הרגשת שדיברת איתי כמו לילד
מפגר, במקרה הטוב, ולמרות הכל אני לא מספיק מטופלת כדי שתהייה
לי הלגיטימציה להיות פסיכית, ואני יכלה להתגבר וזה רק מצבי רוח
חולפים ומה אני עושה עניין.
כבר כמעט שנה שאני רוצה למות, למות אמא, את מבינה. יש לך מושג
איך זה מרגיש, העיקצוץ המרגש בקצות הנשמה כשאת מדמיינת לעצמך
את הסוף, ניסית פעם לחוות לו לרגע אחד את המחשבות שעוברות לי
בראש כל הזמן, את התמונות המרפות, המרגיעות של קירות לבנים, לא
משנה איפה, של שקט אינסופי, של קו ירוק מת במוניטור. את לא
היית רוצה לדעת. האמת היא, האמת היא, שלא היית רוצה לדעת כלום,
אבל אל תדאגי, אני כאן, לצידך, חוסכת ממך את כל מה שיעשה לך
רע, הופכת את החיים שלי לסרט המוגבל רק לבעלי לב חזק וגישה
אימהית אחרת.
לפעמים את באמת גורמת לי לרצות למות, או לצרוח, או להרוג או
סתם ליפול מיואשת בין מיטת הילדות שלי והמדרגות, ופעם אחת
ולתמיד להצליח להירדם בבית שלי!! כי נדודי השינה האלה כל פעם
שאני מניחה ראש על קרקע יציבה במקום בו נולדתי הופכים להיות
בלתי נסבלים ומיותרים. והסיוטים הטיפשיים האלה שמחזירים אותי
אלף שנה אחורה, מתחיל להיות להם טעם מר של אכזבה, אז תסלחי לי
אם יבוא יום ואני אתחנן להחריב את הבית הזה ולהחזיר את האדמה
לערבים שגרו כאן לפני ארבעים ושמונה.
מה שהורס אותי, מבפנים, בהדרגה, מפורר אותי ואוכל כמו עש עייף
אחרי מלחמה בארון בגדים, זה הקסם הבלתי נדלה שאת מפיצה, הדרך
שלך להיות האמא הכי טובה שאי פעם דמיינתי. את נותנת לי הכל, את
סולחת לי על הכל, את שם בשבילי תמיד, לפעמים ממש מבינה אותי,
מפתיעה אותי בתגובות סבלניות, מחייכת אליי ברוך, מחזיקה לי את
היד שלא אפול, מושכת אותי מהבורות הכי עמוקים, עומדת על הסף,
בסבלנות אין קץ, לא דוחפת ולא לוחצת, ממתינה שאני לבד אבקש
עזרה ואת תהיי שם בשבילי, את כל הזמן שם. אולי תלכי כבר??
אולי תלכי לנוח קצת, לישון לא להיות בשום מקום, אולי תביני
שאני דורשת הרבה פחות, שרק בא לי לנוח קצת בעצמי.
אוף, את הרסנית, את הרסנית, את הרסנית!!  אני לא מאמינה, איך
את מתעקשת, בעצם קיומך לקטוע לי את חוט המחשבה והרגשות, באמת
את לא רואה כלום? איפה את חייה. איך את יכולה לכנס לחדר, באמצע
שאני שופכת את כל הזעם שלי במכות יבשות על המקלדת, ואת מחבקת,
מפיצה חום ואהבה ואפילו שאני קפואה כמו אנטרקטיקה את לא מתקררת
ולו במעט, מלטפת קצת את הקרחת שלי שאת שונאת והיא הסמל שלי
לשפיות ומבקשת שאלך לישון מוקדם, אני לא הולכת לישון כי אני לא
נרדמת אמא!! ואני כנראה אמשיך לכתוב כאן לנצח, כי יש לי המון
מה לומר לך ואין לי איך, פעם ידעתי להתבטא, עד שגיליתי שיש
מילים שגם למוח שלי הן מצליחות להכאיב ואני הרי לא נסדקת
בקלות.
אולי אני מבקשת יותר מדי, יודעת מה, אולי זה מוגזם, אבל אני
מתחננת, וכמה עוד אוכל למשוך, מתחננת שתתני לי להיות מי שאני,
שתקבלי את האפשרות שאני לא מי שרצית שאני אהיה, שאין שום סיכוי
בעולם כולו שאני ארפה מזה. את באמת חושבת שלסביות זו מחלה
חולפת, ומאמינה בתמימות מוחלטת שאני לא ממש חולה בזה ושיהיה לי
נפלא להתחתן עם גבר ולהכין משפחה, תני לי רק להקיא קודם ,
ולהמשיך בנסיונות הסרק לאבד את עצמי לדעת. את מבינה שאני סוחבת
גוויה של עצמי בארון כבר מעל לארבע שנים ואת רק יושבת בצד
ומחזיקה לי את היד.
תעזבי לי את היד כבר!! זה לא מנחם אותי ולא גורם לי לסלוח לך
יותר, אני יודעת לחצות את החיים האלה לבד, ואם לא אז תני לי
להידרס בשקט, מי ביקש ממך להתערב, זו את זרקת אותי לתהום
הבולעת הזו של להיות הבת שלך ולאהוב בנות ולא בנים, אני רק
מבקשת להמשיך לאהוב את מי שאוהבת אותי עד הסוף, אני רק רוצה
להיות נסלחת.
ואיך אני כל הזמן חושבת כמה זה לא יהיה הוגן לעשות לך את זה,
כמה יכאב לך, כמה את תבכי, מענין כמה זמן יקח לך להשוות איתי
דמעות, האם הכאב שלך יהיה מספיק עצום כך שאלוהים יכריז על
פשרה, כי כבר שתינו סבלנו מספיק, מעניין אם גם את תרצי למות,
כי זו הרגשה של פעם בחיים, בנסיבות מסוימות.
אני אוהבת אותך עד מוות, מקריבה בשבילך, עדיין, מדי יום את כל
שמחת חיי וזה הרבה, אז כנראה שאת ראויה, את אמא נפלאה, באמת,
אבל יצאתי קצת מקולקלת, מה אני אעשה, תתכונני, יום אחד אני
אפגע בך עמוק בפנים ואת לא תחזיקי לי יותר את היד לעולם.
תתכונני.