חדר גדול, אפלולי, רחב ידיים. קיר אחד פעור בו פתח גדול, עולם
ומלואו הלאה משם. בשאר הקירות פתחים, חרכים וחלונות, דלתות מהן
נשקפים חדרים אחרים, ודלתות אחרות. אלף תמונות תלויות על
הקירות ואף לא מראה אחת.
מהתקרה העצומה משתלשל חוט דק, זהוב.
על החוט תלויה מריונטה, בובה נבונה, בעלת מודעות עצמית וחשיבה
מורכבת.
כשהבובה נעה, החוט נמשך וממשיך בפיתולו האינסופי סביב עצמו.
החוט מתפתל ונפתח, סובב לצד אחד או לצד השני, ללא הפסק. ועל
החוט - ועימו, הבובה, המריונטה.
מבעד לחלונות היא רואה אנשים, נשים, הורים, ילדים. מבעד לדלתות
היא רואה אירועים ועולמות, לידה, בת מצווה, חתונה, מוות. חיים
שלמים הפרושים לעיניה בכל רגע נתון. עוד בובות כמוה תלויות
מחוטים מהתקרה.
כולם נעים סביבה. מעגלים-מעגלים, מעגלי חיים, והיא מרכז היקום,
טבור העולם, לומבריגו דל מונדו, הכל סובב סביבה.
לפעמים היא לוקחת ללב, לפעמים לא. לפעמים היא מתרגזת בגין
אירועים שכביכול נוגעים לה, הרי סובבים הם סביבה, מרכז עולמם,
הלא כן?
הבובה סובבת סביב צירה אך אינה מודעת לתנועתה.
היא אינה יודעת שהיא תלויה על חוט מתפתל והשהאירועים מתרחשים
ללא תלות בנוכחותה האילמת.
האם לגלות לה? וכי זה יועיל?
מי היא המריונטה?
האם זו אני? או את? או שמא כולנו, במידה זו או אחרת - מריונטות
החיות באשליה שהעולם סובב סביבנו ונברא עבורנו?
ומדוע אין מראה בחדר?