שפתיי עזבו לרגע את שפתייך.
ואני רק מביטה לתוך הכחול הזה, כמעט וטובעת.
עומדת בשקט, האוויר נכנס ויוצא מריאותי בעוד בית החזה עולה
ויורד באיטיות. עומדת קרוב, כמעט טווח אפס, ובוהה. האויר נכנס
מהפה ויוצא מהאף, ננשף באיטיות על עורך.
מבטי מכוון רק לתוך הכחול בעינייך, אין דבר אחר שמעניין אותי
יותר ברגע זה. ואיכשהו המבט שלך אינו אטום, אינו נבהל, דווקא
מסוקרן - מכוון לעיניי. ולבך פועם חזק בכל פעם שראשי נשען על
חזך - אולי אתה חושב שלא הרגשתי.

חיוך. שלך, שלי...

עוד קשה לי להאמין שהרגע הזה הוא אינו סיטואציה דמיונית או
פנטזיה רגעית על משהו שלעולם לא יהיה שלי, כפי שיכל להיות
במוחי לפני שבועות מספר. קשה לי להאמין שאתה איתי, שאתה שלי.
קשה לי להאמין שאתה אוהב אותי.
שמישהו אוהב אותי.
קשה לי להתרגל לכינויי חיבה שיוצאים לך מהפה כאילו שגורות היו
המילים הללו בפיך תמיד, כאילו אנחנו מכירים שנים. אנחנו לא -
אך ככה זה מרגיש.

קשה, אבל אפשרי.
ונהיה לי חמים לחשוב עלייך, על שמצאתי אותך (או אתה אותי).
אולי זאת היא אופוריה שתתפוגג מתישהו ויום אחד בעתיד הלא כל כך
רחוק הכל יהיה שונה - או שזאת רק ההתחלה של משהו טוב יותר
בשביל שנינו. אך איך אני יכולה להוות דבר טוב לאדם כלשהו?
במיוחד לך? עוד קצת קשה לי לעזוב את הרגש האינטואטיבי של לראות
את עצמי בתור השפל שבשפל, כנראה התרגלתי. ואני מפחדת שתרגיל
אותי לטוב יותר, ובסוף אני אגלה שכל מה שחשבתי על עצמי הוא
הנכון.

אני עומדת ומביטה, נוגעת - לא נוגעת.
מרגיש לי הכי טבעי.
שם איתך, אך בעננים.
עוד נשיקה, ואין דבר אחר.