קמתי וגיליתי את עצמי במרכזה של זירת פשע.
כן, זאת הייתה חייבת להיות זירת פשע כי ליל אמש בוצע פה פשע,
פשע איום שאנשים היו נחרדים ממנו לו היו שומעים.
לא היו סרטי משטרה צהובים מכל עבר המגדרים בצורה הספונטנית
ביותר את הכאב במוות הזה. ואנשים סקרנים עטים סביבם, לא היו.

אין אדם שידע.
התעוררתי והבנתי - הרצח הזה לא יתגלה; זה כמו להרוג את חסר
הבית באמצע רחוב ניו-יורקי בשעת לילה מאוחרת ולחזור לדירה שלך
במהנטן לדירת הפנטהאוס ולהביט למטה ולראות את ההמון - ואין אדם
שישים לב.
התעוררתי למציאות חדשה בה עוד אדם, שהכרתי פעם, כבר איננו.
ואני הרוצחת. מה כבר היה יכול להיות המניע שלי? לא שנאתי אותה,
אפילו ריחמתי עליה ועל טיפשותה - כן, עשיתי לה טובה. היא לא
מועילה בכלום, הסבל שלה כבר נמאס על סובביה ועל עצמה גם. היא
לא הייתה עושה זאת לבדה אז עזרתי לה -
עשיתי לה טובה.

כך רצחתי את עצמי, ואף אדם לא יידע.