לפעמים יוצא לך להבין, לכמה רגעים, כמה זה קל.
אתה עולה למעלה עד לפינה העליונה בחדר ומסתכל על עצמך מלמעלה.
אתה מבין שאם היו לך עכשיו את המשקפיים המיוחדות האלה שמבדילות
בין חום לקור,
אתה היית קר.

כחול כמו הקיר, כמו הדלת, כמו המראה שאתה עומד מולה,
מנסה להחזיר את תחושת ה"אני" הזאת, הנורמלית.
אבל מצד שני, אולי שלא במודע, מנסה למשוך את רגעי ההתפכחות
האלה עוד קצת.
אולי בעצם ההפך.
אתה ריק.

אתה חווה שניות של תובנה עמוקה,
משהו שאתה לא אמור לדעת, לא אמור להבין.
אחרת תאבד את המהות המעושה שבה אתה חי.
עליה מבוסס הקיום, הכל כך פשוט עד טיפשי, של כולנו.

ואתה צוחק על עצמך. צחוק קר ומזלזל
ומפוחד.
עד אז, כבר מגיע הרגע לחזור בחזרה.
אתה מאבד הכל בשניות,
לטובת מין תחושת מהות מזוייפת
ומדחיק הכל, כמו מוכה חרדה,

עד לאפס נקודה שתיים השניות של ההתפכחות הבאה.






הפעם הראשונה שאני מעדיפה שלא תנסו להרגיש
תנסו להבין.
כי הרגש מבלבל.