"אז אתה שומע? יש לי סיפור בשבילך משהו בן זונה".

אני יושבת במספרה, חצי מהשיער שלי כבר מושלך על הריצפה, ולידי
יושב מישהו ומדבר אל דני, הספר.
דני מסתכל עלי וקורץ.
"שומע, שומע" הוא אומר וגוזר לי את הפוני.

"בקיצור, אני הולך עם נעמה ליומולדת של בת דודה שלי, דנה.
האוטיסטית, אתה יודע. ואני מביא איתי ככה כמה מתנות, קצת
שתשמח, מה יש. ואז דנה שואלת אותי מי קנה את זה, כזאתי מתוקה
הדנה הזאת, חבל שהיא אוטיסטית. אז אני אומר לה שאני ונעמה
קנינו. אתה יודע, שקר לבן. רק כדי שהיא תדע ששנינו אוהבים
אותה.
ואז נעמה התפוצצה עלי.
לקחה אותי למטבח והתחילה לצעוק שמה פתאום אני משקר, היא בכלל
לא קנתה לדנה שום דבר, זה הכל ממני, ואיך אני עושה ממנה צחוק
מול כולם.
שתקתי. מה אני אגיד לך? הייתי המום.
ואז היא יוצאת מהמטבח ותופסת את דנה ומתחילה להסביר לה שהיא לא
קנתה את המתנות, וזה הכל ממני, ושאני לא אומר את האמת.
ודנה, מסכנה, גם ככה לא כל כך יודעת מה קורה מסביב, התחילה
לבכות, ולשאול את דודה ריקי למה נעמה לא אוהבת אותה, וכבר
נהרסה כל היומולדת.
אז תפסתי את נעמה וגררתי אותה החוצה לאוטו, ובדרך עוד התנצלתי
לפני כל המשפחה.
לקחתי אותה ל"דינמו" , היא הייתה לפני משמרת, וככה לפני שאני
מוריד אותה היא אומרת לי שהיא צריכה לחשוב.
אתה מבין - היא צריכה לחשוב!
אז נסעתי משם, ובקושי הספקתי להגיע הביתה, כבר היא מתקשרת
בוכה, ואומרת לי שהיא מצטערת, והיא לא יודעת מה קרה לה, והיא
אוהבת אותי.

מה אתה חושב?
בטח שנסעתי לדינמו, וחיכיתי לה עד סוף הלילה, ולקחתי אותה
לישון איתי.

יום אחרי אנחנו יוצאים עם רני, החבר הכי טוב שלי, לסרט ב"גת".
איך שהוא יוצא מהאוטו לקנות כרטיסים היא אומרת לי, תקשיב טוב,
אתה נופל עכשיו, שנמאס לה שאני עושה פוזות של קנאה כל פעם שאני
רואה איך היא ורני מסתדרים.
ואני , כאילו אם יש משהו שהייתי מאושר ממנו באמת, זה שהיא ורני
מסתדרים, כי עד היום הוא לא סבל את החברות שלי.
אז אמרתי לה את זה, והיא, בלי להתבלבל, מסתכלת עלי ואומרת לי
שנראה לה שאנחנו לא מתאימים, ושהיא הולכת.
מה אני אגיד לך?
בטח שהייתי עצוב, אבל מה - גם הקלה הייתה שם, כי היא התחילה
לרדת מכל הפסים.

ואז מתקשרת אלי אמא שלה.
אתה קולט?
ואומרת לי שכבר יומיים נעמה לא ישנה בבית והיא רוצה לדבר
איתה.
אז הסברתי לה שאני ונעמה נפרדנו, ושאין לי מושג איפה היא.
מפה לשם אני קולט שגם עם רני לא דיברתי כבר יומיים, ונהיית לי
הרגשה לא נעימה בבטן.
אני הולך אליו, יש לי מפתח מהתקופה שהיינו שותפים, ויושב מחכה
בסלון.
למה?
בגלל שאיך שנכנסתי קלטתי את התיק שלה זרוק , ואמרתי אני אפתיע
אותם, את המנייקים האלה.
נו מה, ברור שנרדמתי, אבל תכף כשהם נכנסו התעוררתי.
הם עמדו מול הפרצוף שלי, עם פרצוף אשם, הוא מחבק אותה, והיא
מחייכת.
כמו שאני, פתחתי את הפה והקאתי לו על הספה, ואז קמתי והלכתי
הביתה. מה כבר היה לי להגיד?

שלשום אני שומע הודעה במזכירה, הוא מודיע לי שהם עוברים לגור
ביחד, וכל המשחקי ברוגז האלה לא נראים לו, הוא רוצה שנדבר.
אני אומר לך - נשארתי עם הפה פתוח.
תדהמה, זה מה שאני מרגיש. אני נדהם מהחוצפה של אנשים.

אז מה, איך הסיפור?"

"חתיכת סיפור" אומר דני הספר, ומנקה לי במברשת את השערות
מהעורף.

"תגידי" אומר לי דני, "מה קורה עם זוג השותפים המאוהב שלך, אבי
ורון?"
"הכל טוב" אני אומרת לו. "מתקלחים יחד".

"מה, יש לך שותפים הומואים?" שואל מספר הסיפורים בהשתאות.
"כן" אני עונה. "כמה לשלם?"

"וואו" הוא אומר. "ואני חשבתי שלי יש סיפור מעניין".