היה איזה יום בשבוע, אני חושבת שזה היה יום רביעי. ישבתי בגינה
האחורית של הבית שלי ובהיתי בעננים שזזים בשמים, הם היו ממש
כמו צמר גפן רך ונעים, שממש רציתי להגיע אליהם ולגעת.
רציתי לצלם אותם, אז רצתי מהר אל תוך הבית ולקחתי את המצלמה
שלי, כדי שלא יברחו לי.
חזרתי לגינה והעננים כבר לא היו שם, היה שם רק ענן אחד - ענן
גדול ואפור שכזה, כל כך מכוער.
כל היופי שהיה בשמים נעלם, הכול נבלע בתוך הענן הגדול והמכוער
הזה.
התחיל לרדת גשם, סוער ומלוכלך. הגשם לא ניקה דבר, כמו שידע
לעשות יום לפני. הוא רק הכתים את פניי, כמו הדמעות שאני בוכה
כמעט בכל יום. הרגשתי מלוכלכת, אטומה כל כך מכל הלכלוך שמילא
אותי הגשם הזה.
הענן כיסה את כל הירוק של הגינה, כל הפרחים נבלו ושקעו באדמה,
הכול היה כל כך שומם וחסר צבע.
אני ישבתי על הכיסא, באמצע הגינה והסתכלתי על הקורה מסביבי, לא
הבנתי איך מיופי כל כך מקסים נהיה משהו כל כך מכוער ועצוב.
פתאום הרגשתי משהו שנוגע בצווארי, חשבתי שאולי זאת טיפת גשם
שנפלה עלי אז התעלמתי. אחרי מספר דקות הרגשתי את אותו הדבר רק
הפעם הרגשתי שזה היה ליטוף, ליטוף עדין ונעים שכזה.
הסתובבתי לאחור וראיתי במטושטש דמות, כמו הדמויות המושלמות
בסרטים שיש להם סוף טוב. הדמות התקרבה אלי והתיישבה לצידי.
זאת הייתה הבחורה שתמיד חלמתי שתבוא ותשב לצידי, היא נראתה
בדיוק כמו בחלומות שלי. היה לה שיער חום וחלק ועיניים חומות
כדבש, בדיוק כמו שרציתי שהיא תהיה.
לא יכולתי להוציא מילה מפי מרוב שנדהמתי שסוף סוף פגשתי בה.
היא התקרבה אלי וחיבקה אותי, הרגיעה אותי מכל המראות העצובים
שראיתי קודם לכן. שקעתי בתוכה, בחיבוק המלטף שלה, היה לי כל כך
נעים וכיף להתחבק איתה. אני חושבת שנשארנו ככה שעה לפחות, לא
יכולנו לעזוב אחת את השנייה.
כשהרמתי את הראש והסתכלתי סביבי, ראיתי איך כל הפרחים פורחים
שוב, איך העננים חוזרים לצורתם היפה בשמים, ואיך שהכול חוזר
לקדמותו בצבעים הכל כך יפים שהיו קודם. הכול נראה לי פתאום
נורא שמח.
כשרציתי לומר לבחורה שלי תודה, היא כבר לא היתה שם. נבהלתי
והתחלתי לחפש אותה בכל הגינה, בין כל השיחים והעצים שכיסו את
הגדר, הגדר שמפרידה ביני לבין המציאות.
אבל היא לא הייתה,
כנראה שברחה מעבר לגדר וחזרה למציאות, למקום שלה.
בחלומות שלי.