(ההזייה הביזארית הבאה נכתבה תחת השראה כבדה ביותר של אלבום
המופת "הכבשה נחה על ברודווי" של ג'נסיס, ושל היצירה המוזיקלית
"קת'רין הווארד" של ריק וויקמן).

הקוקון זורח באפלה הקרה מאוד העוטפת אותו בשעוונית רכה.
קליפתו הגבשושית מפיקה כל העת בועות קטנות וחמות המופרחות מיד
אל החלל המקפיא וגוועות כעבור שנייה. נכון לעכשיו, ראל שוב
בקוקון החמים שאליו הושלך בסתיו '74 מניו-יורק העצומה - הסוחטת
המקצועית ביותר של קריאות התפעלות בצד הזה של העולם.
ראל ישן. הוא שוכב מקופל על צדו במין פלסמה אוורירית, וכלפי
חוץ הוא נראה רגוע מאוד. אבל בוודאי שהוא רגוע - הרי, גבירותיי
ורבותיי, הוא מת. גופתו מוטלת כאן מזה רבע שעה ואיש מכם לא
העווה את פניו נוכח הוודאות הזו במעטה של גלימת-אורות, נוכח
הנוגה המאדים של הגיהינום. כולכם רגועים מאוד.
השתקפות אור הקוקון על פניכם מוכיחה שלא תמותו לעולם, בכל אופן
לא לפני שתשחררו אל חלל האוויר נפיחה אחרונה של סטריאו לבנוני
ומרשים.
סינטבון אחד שאל אותי פעם איך אני מסוגל למלא שורות שלמות על
לא כלום. זה היה קצת אחרי הטיול שערכתי עם וילמה למצוקי דרגות.
בזמן שחשבתי על תשובה הולמת הייתי עסוק בקרצוף נמרץ של עורי
בפניו של השואל, ולבסוף בחרתי שלא לענות.
כשאני מאושר אין לי שום סיבה לכתוב על הדברים הדכאוניים שעליהם
כתבתי כל החורף שעבר. הדבר הנוגה היחיד העולה בראשי כרגע הוא
קת'רין הווארד, המוסעת אל הגרדום ומביטה בדמעות מבעד לסורגי
התא, עת הכרכרה מבעבעת בשדות אנגליים מוריקים.
דמעה אחת נוטפת על כותנתה וקת'רין עצובה וקופאת מקור. במחווה
של שמחה לאיד מאירים אליה השמיים את פניהם וחושפים לראווה את
עכוזם התכול. הכרכרה ממשיכה בדרכה בקרקוש אופנים ובצלצול
אופנים ענוג.
על אם הדרך בין קראצ'י לגבעתיים עוצר הנהג ואוכל דבר-מה. ברגע
זה של שכרון חושים גסטרונומי פורצת קת'רין הווארד מן הקרון
ומנסה להימלט. הרכב מתעשת עד מהרה ושולף את אקדחו הממורט, אך
זה מאוחר מדי.
קת'רין מתקפלת נוכח קליעי האקדח והופכת לקוקון זורח, נוגה
ונפלא.
עדיין לא סוף פסוק.