"חלמתי עליך לילות כימים
חציתי מדבר, נהרות וימים
על כל הר חיפשתי, ובעומק הים
כבר חשבתי, אוצר שכמוך, בכלל לא קיים
השמימה קראתי- 'לי סיבה לחיות אין!'
הנה מסתבר, מישהו שם עלי.. עין?"
אומר הפרקליט ובגרונו מכחכך-
"למה לא יפגשו מרשי ומרשתך?"
אך את הפרקליטה זה כלל לא מרשים
כמרשו, מרשתה פגשה עוד אלף מרשים
היא כבר לא מתרגשת, אף לא מרימה לו גבה
נותנת סימן שיבין ומפנה את גבה
אל דאגה:
הפרקליט בא מוכן, לכן הוא ידע
להביט בעיניה, לאחוז בידה
על שתי ברכיו מולה הוא כרע
וכמו מתוך ספר, אליה קרא:
"מה לך קרה?
אין יהלום שאותך יהלום
לבי יתפוצץ לו, אם יוסיף כך ויהלום!
בת אלוהים", את כוחו שוב ניסה,
"אולי אל לשכתי בכל זאת, מפה ניסע"
היא עוד לא מסמיקה, אך נוטה להסכים
הרי בכל זאת, זה רק עסקים
אז נוסעים ללשכה, כדי שתחליט
אם לפגישה שכזו יש כלל תכלית
ושוב הוא מתחיל, עורך הדין-
"ודאי כבר אמרו לך- מדהים כמה עורך עדין"
גם שארית נשמתו, בשבילה הוא מכר
עם:"בשבילי אין עוד צורך לראות את בוקר מחר"
לה לה לה לה
כך מתלבלב לו השיח בין מרשתה והעו"ד
זו משום מה קוראת לו- "עוד! עוד! עוד! עוד!"
הנה שעת הפגישה כבר כמעט מגיעה
מרשו מתמתח, מרשתה מזיעה
אךךך
פתאום הפרקליט לא מבין מה קרה
זה מרשו מעולף, שוכב חסר הכרה
כשיכור בחגו, מתבוסס לו בקיא
כי
כי
בפגישות שכאלו הוא עוד לא בקיא
מוסר השכל:
אני אליך פונה, הפרקליט הזוטר
שאחרי הצלחת הפגישה הזו תר
אם בלחץ דיון, כוחך לא עומד
הכן את מרשך מבעוד מועד
אנסח את העצה הזאתי כך:
את מרשך בידים תקח! |