ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור. רחלי שונאת את ירושלים.
שערה הכבד מבהיק לשניה כשהיא מטה את ראשה בכניסה לדירתה: מישהי
קוראת בשמה. גברת קופר, יש לך אורחת, צוחקת אליה סטפני,
מתנשמת. רחלי מחבקת אותה. המון זמן, היא אומרת, איך? חרא,
אומרת סטפני. אין קליינטים בחנות. וההורים שלי יושבים על המוח.


בחדר המואר מתפרקדת סטפני על המיטה הזוגית. בלי סוכר, היא
אומרת. לא חשבת לעבור מכאן?

השכר דירה כאן מטורף, רחלי אומרת. נוח לי כאן, בינתיים. מפה
אני עוברת רק מחוץ לירושלם עיר קדשינו.

זה בקרוב, שואלת סטפני.

אולי. אני אמורה לקבל איזו מלגה בתל אביב. אבל אני לא בטוחה
שאני רוצה להמשיך עם הכיוון הזה. למדתי פעם כלכלה, את יודעת.
וגם עבדתי בזה קצת. עינייני הספרות האלו די מייגעים, זאת אומרת
מהצד של הכאילו-מחקר.

למה? פעם היית מורעלת. את בכלל חושבת על דברים אמיתיים, כסף,
זיונים, וזה?

רחלי אומרת, כי הכל נהיה קלישאה. כל משפט יפה, מעניין שמישהו
אומר את ישר יודעת שהוא ראה את זה קודם בטלוויזיה. חוץ
מגרינשפן, היא מוסיפה לאחר שתיקה.

מה גרינשפן, הקטע של האמן הסובל זה לא קלישאה, עונה סטפני.
מאיפה את בכלל יודעת עליו, היא מוסיפה, מתקשורת וממניפולציות
שהיא עושה. הגרינשפן האותנטי שאת מחפשת הוא דימוי שמישהו
המציא.

רחלי לא מתרשמת. אולי, היא אומרת, אבל קודם נראה.

ואת לא קלישאה, מטיחה סטפני באיבה פתאומית. בקול מעושה של
קריין בתסכית דרמה היא מוסיפה, נערה אחת שיחרה את פניו של
הסופר הגדול חיים גרינשפן. והיתה הנערה טובת מראה עד מאוד, ועם
חזיה מידה די די.

רחלי צוחקת, אני לא כזאת פרה.

את פיצוץ, אומרת סטפני. איך את יכולה להיות כזאת צנונית כשאת
יכולה לשכב על מי שאת רוצה.

רחלי נדבקת באיבה שלה. יותר טוב צנונית מכוס.

סטפני אומרת, אבל את כוס. תסתכלי על עצמך פעם עירומה. לא כמו
שתמיד. תסתכלי כמו סטטיסטיקאית, לראות כמה שטח מפני הגוף שלך
זה תופס, שערות והכל. ואז תסתכלי כמה הראש. ותביני שאת לא מוח
שיש לו יצרים. את יצר שיש לו שכל. את יצר ענק, נפוח, טורפני,
טוטלי. כל השאר משרת אותו. לא נוח לך עם זה, ולא נוח לך עם זה
שאני מודה בזה, חיה את זה.

רחלי אומרת, גם את זה אמרו קודם.

ומה את רוצה ממנו, שואלת סטפני. מה זה יעזור לך לראות אותו. מה
תעשי איתו. את לא נפגשת עם אנשים סתם.

רחלי אומרת, תראי אני לא לגמרי יודעת. זאת אומרת, מה לעשות
איתו. מה אני רוצה ממנו: לקבל מושג.

מושג על מה, שואלת סטפני.

על יצירה אמיתית. בלי יחסי ציבור. בלי תיווך. אני לא נאיווית.
אני מכירה אותי. אבל אני באמת רוצה לדעת את זה.

סטפני קמה פתאום ומסיטה את התריס. ליום לא נותר זכר. שיו,
מאוחר, היא אומרת: לילה, כמה לילה.

שערה הנחושתי מבהיק באור של אחר הצהריים, רחלי עושה את דרכה
בין בתים טרומיים מוארכים. כתובות המבקשות מוות לערבים מעטרות
את קירות הבטון. הגינות הזעירות שמסביב לבתים עקרות, שוקקות
אשפה. הדירות בקומות הראשונות הן בגובה הגינות האלו. תריסיהם
מוגפים. נערים קטנים עוצרים ממשחקם כשהיא עוברת ומביטים בה ללא
עפעוף. העוויות חוצות את פניהם. רחלי אינה משיבה מבט.

חיים גרינשפן נמוך ממנה בראש. הוא לובש מכנסי גברדין וטרינינג
ישן שהיה פעם שחור ומרכיב משקפיים שמסגרתם פלסטיק חום.
הזגוגיות מפיצות ניצוץ ירקרק. אני רחלי קופר, היא אומרת. אה.
הוא אומר. התקשרת. כשהיא נכנסת, נעליה משמיעות צפצוף חלש.
הסוליות נדבקות לרצפה לשברירי שניה.

גרינשפן מושיב אותה בחדר שבו יש כיור ומקרר. בכיור יש כוס אחת.
היה בה פעם נוזל, אולי מים. לגרינשפן ולכיור יש אותו ריח. רחלי
אומרת דברים על עצמה, על לבטיה. היא מחייכת בסופי משפטים, כאשר
היא מרימה עיניה אל גרינשפן. מבטו זגוגי, נטול עפעפיים, תלוי
באיזו נקודה מעליה. הוא אינו אומר דבר.

מילים ריקות, היא חושבת. לא המילים עצמן, אלא החלל המהדהד שהן
ניתקות אליו. מילים כמו מטפורה, אותנטיות. תהליך היצירה. ואיזו
מילה אינה ריקה, רחלי חושבת בעוד פיה ממשיך ללהג. אולי קבס. זו
מילה שאינה ניתקת אל החלל שמסביבה אלא ניזונה ממנו, מריקנותו,
מריחות הגוף ושאריות המזון שהוא מפיץ. איך, היא פתאום חושבת,
איך הוא בכלל עובד כאן. ברעש של הנערים שמבטם מלווה אותו בצאתו
ובבואו. מה צריך כדי--

אבל פיה אומר זרם התודעה, לשונה מגלגלת פסיכואנליזה, משפתיה
יוצאת המילה דקונסטרוקציה.  

גרינשפן, כך נראה, אף לא מביט בה.

שנאה, הוא אומר, בפתאומיות שמבהילה גם אותו. עיניו קטנות
וירוקות כשהוא מישיר מבט אליה לראשונה.

מה, אומרת רחלי, סליחה?

גרינשפן חוזר, שנאה. היא מחכה שימשיך. גרינשפן שותק. הוא לא
מביט בה.

רחלי אוספת את עצמה ואומרת, אני לא בטוחה שאני מבינה.

גרינשפן אומר, צריך לשנוא.

את מה, למה, שואלת רחלי במצוקה הולכת וגוברת.

אחרי דקה או שתיים גרינשפן אומר, לא חשוב.

מבטה ניתק ממנו, הולך סובב. לא רק השתיקה. גם הריח. סליחה
שהפרעתי לך, היא אומרת וקמה.

גרינשפן לא אומר דבר וסוגר את הדלת אחריה. הוא נשכב במיטתו
ועוצם את עיניו. מראה חולצתה התפוחה נותר צרוב על עפעפיו. אין
לו מנוח ממנה. הוא קם לשירותים, פותח רוכסן, ולאחר כמה תנועות
קצובות הוא נאנח. נוזל דלוח וירקרק מכה בדופן האסלה. גרינשפן
אינו סוגר את הרוכסן ואינו מוריד את המים. כשם שהוא, הוא נשכב
שוב. על עפעפיו עוד מצטיירת חולצתה מול הקיר שמאחוריה: שחור
ולבן, עגול ומלבני. מונדריאן, הוא ממלמל. הולנד. נורווגיה.
יפן. גרינשפן נם.