הלהבות חורכות מבפנים את הבית,
החוצה דרך החלונות המעוטרים
הנשים בוכות,
ולרגע
הכי יפות בעולם.

אני רוצה לכתוב לך שיר על אהבה, על הגעגועים שבקרוב יקיצו
אלייך, אבל הרוחות הפסיקו לנשוב והאויר כאן חם וישן. האנשים
מדברים כולם על העבר.

משמאלי חלומות שהיו לי עת ינקתי משד את שפתך
מימיני צעקות בניב שמכיל את רגשות אשם של עשרות עמים.
האור מתעצם לרגע,
והקומה העליונה קורסת.

אני חושב על המדבר, משתקף להנאתו בעינייך הצורניות, זורם עד
אין קץ בנהרותייך - בוערים כעת כולם בריחו המשפיל של נפט.
הרחק ממך באולמות בהם יציגו לראווה את תכשיטייך תחת שמים
אפורים וכיתובים מקוצרים, אשב וארקום בקולך ניצוץ אחרון, מקסם
המזרח.

הבית בוער
רחשן העדין של להבותיו נאבד בים של צרחות ובכי
רוח נושבת
ואני נזכר לפתע
שאנשים אצילים חיו כאן פעם.