בגן-העדן פגשתי את מרווין גיי. כן, אותו מרווין גיי שעולה לכם
עכשיו בראש, אם אי פעם האזנתם למוזיקת נשמה אמיתית, עם מילים
יפות של מפלט מעבודה מפרכת במוסכים בדטרויט ומצווי גיוס שהגיעו
כל הזמן.
מרווין היה אחד הגדולים, אבל הוא גמר כמו סמרטוט, מפוצץ מסמים
וממכות רצח שהיכה אותו אביו. הוא ישב שם, על דלפק מכוסה בפרווה
סינתטית ותקע מבע אטום בחלל (חוץ מעורות שור הבר שבהם זוכים רק
הצדיקים, חל בגן-העדן איסור על השימוש בעורות ובפרוות אותנטיות
מן החי. משום כך, מצפים הצדיקים את לוחות המחוונים במרצדסים
שלהם בפרוות שור-בר אמיתיות, ומוציאים לכולם את העיניים כשהם
טסים באוטוסטרדה השמיימית במאתיים וחמישים).

זה היה כמה שעות אחרי שבאולם הנשפים הגדול הסתיימה ההופעה של
מרווין וסמוקי רובינסון, ההופעה הקבועה של חמישי בערב. התקרבתי
למרווין והבטתי בו מקרוב. האישונים השחורים שלו בלטו מאוד על
הרקע הלבן שעטף אותם והסנטר המזוקן נשען בעגמומיות על שתי כפות
ידיו הרזות. "מרווין", לחשתי ברוך המקסימלי שהייתי מסוגל
להביע, "על מה אתה חושב?". עבר רגע.
"אני חושב על אנה, על בארי גורדי ועל זה שלא הספקתי לעשות משהו
רציני במחצית משנות השמונים שבהן עוד הספקתי לחיות".
"אתה מופיע כאן" ניסיתי לנחם. מרווין הסב אלי את מבטו הדואב.
ידעתי שהוא חוזר במחשבתו אחורה בגעגועים אל מה שהיה. זה לא היה
חריג. הרי כולנו התגעגענו.
אי-אפשר לומר שלא ניסו להקל עלינו: הרשות המבצעת כאן באמת הלכה
לקראתנו, ולכל מקום שהלכת יכולת לראות מלאך המנסה לעודד נשמה
תועה מהדיכאון הטוטלי בו היא נמצאת. דבר לא הועיל.
המלאכים עמדו על סף ייאוש. בכל יום הם התאמצו יותר ויותר לבדר
אותנו ולהצדיק את המוניטין של המקום כגן-העדן.
מדי ערב התקיימו הצגות משגעות, הקונצרטים שברנשטיין ניצח עליהם
באמת הצליחו לרגש ומוצרט חיבר יצירה חדשה אחת לחודש במיוחד
עבורנו - אך מצב הרוח נותר שפוף. היפהפיות שהתלוו לכל אחד
מאתנו והנוף המדהים והתכלכל, רק החמירו את הגעגוע למה שהיה
פעם, למטה על כדור הארץ, כשעוד היינו חיים.
בכל יום היינו שומעים את הצעקות האיומות שחטפו המלאכים מהרשות
העליונה על-כך שלא הצליחו ליצור גן-עדן אמיתי עבורנו - מה
שהסביר את דוק הדאגה שהיה נסוך תמיד על פניהם של היצורים
המכונפים והמתוקים הללו.
השנים חלפו ולמרות שהיה ברור לכולם שגן-העדן שהובטח להם כאשר
הגיעו לכאן לא עשה להם כלום, אף אחד לא התלונן. לאף אחד זה לא
שינה. היינו טובי-לב ועל-כן ניסינו לעזור האחד לשני.
"זה לא יעזור לך אם תתלונן", אמרתי למרווין גיי. "אתה תקוע כאן
בדיוק כמונו ואני יודע שלמרות הפוזה של הכוכב גם אתה מאזין
בקנאה לצרחות המיוסרות והרחוקות שנשמעות מן הגיהינום".
מרווין התרומם וירד בקפיצה מהדלפק. "יודע מה באמת אוכל אותי?.
אוכל אותי כל העניין הזה עם ההגרלות. משגע אותי איך בני האדם
החיים עדיין לא גילו שזה לא משנה אם אתה צדיק או רשע בחייך
הגשמיים. בסופו של דבר הגרלה פשוטה תקבע האם תגיע לכאן או
לשם", ידו של מרווין הצביעה לעבר הכיוון המשוער של הגהנום. "כל
חיי חטאתי ואני יודע שהרשות העליונה יודעת מזה. כאשר הגעתי
למחלקת המיון, נכנסתי כמו כולם להגרלה הזו והנה - הגעתי לכאן".
 
"זה בדיוק העניין", הוא בכה עכשיו בנשימות חטופות. "משגעת אותי
הידיעה שמישהו טוב באמת מתייסר עכשיו בגיהינום על חשבון המקום
שלי כאן". פתאום הוא השתתק, חיוך מוזר ועצוב עלה על שפתיו והוא
לחש בקול שטוח: "או אולי בעצם, הממזר הרוויח חיים מעניינים".
רציתי לומר לו שזה לא תמיד נכון. שיש הרבה אנשים טובים שהגיעו
לכאן והרבה חלאות שברזל מלובן צורב את קרביהם ברגע זה
בגיהינום. רציתי להזכיר לו שקרוב לודאי שהשירים שהוא שר כל
השנים על ישו הוסיפו לו נקודות בחשבון הסופי.

רציתי, אבל לא אמרתי דבר.