כנראה שאני לוקחת את עצמי ברצינות גדולה מדי אם אני מתחילה עם
כל זה. ואני פוחדת להיות רצינית לגמרי. רצינות זאת אחריות.
ואני אין לי כוח לאחריות. זה רציני מדי בשבילי, ובכל זאת, אני
מרגישה איך אני הולכת ומרצינה מיום ליום.
אני חיה בעולם ביניים. לא ממש בפנים, לא ממש בחוץ, אולי גם לא
ממש חיים.
ואני מבוהלת מהמשימה העצומה שלקחתי על עצמי. ואני עוד חשבתי
שאני מסוגלת לקבל החלטה רק ברוב טקס. ביום הנכון, בשעה הנכונה,
כשיש לי לפחות שבועיים לעכל את העובדה שאני מפסיקה לעשן, לקרוא
הרבה, לקבוע עם רופאת משפחה (אני ממש רועדת. אני מתנדנדת על
הכיסא קדימה ואחורה ולא מרוכזת.). אני הולכת לישון.

לפעמים אני ממש מתאפקת לא להגיד כל מיני דברים מטומטמים באופן
אוטומטי, כמו למשל כשאומרים לי: יום עיון אני מיד רוצה להגיד:
יום זיון, או במקום שמן זית - שמן זין. כאלה דברים. זה לא
מפריע לי כל כך, אבל כבר קרה מקרה שאמרתי ויצא חרא לגמרי, לא
הבינו אותי, רציתי לקבור את עצמי, ומאיפה יכולתי לדעת שאחותו
נדרסה בכלל?

אני חייבת שינוי. אני מפסיקה לעשן עכשיו. למעשה התחלתי את
ההפסקה לפני עשרים דקות. יום חמישי, 20 במאי. אני מנסה לכתוב
במקום לעשן. הידיים שלי רועדות ויש לי קצר במוח מרוב תשוקה
לסיגריה, ואני מתחילה להריח את הסרחון של הסיגריות אופף אותי.
כאילו כל סיגריה שעישנתי אי פעם משגרת אלי אד קליל להזכיר לי
שגם לה הקדשתי את מלוא תשומת הלב פעם אחת (רוב הזמן). איזה
מסריחה אני. בא לי להקיא מהריח. אני הולכת לחפוף ולעשות אמבטיה
עם שמנים והנרי מילר, ואני אשכח מהסיגריות. וגם מהגראס. אני
הולכת להיות מסטולית מרוב סחיות. אני הולכת להיות חייכנית,
ערנית, מלאת מרץ ומעשים טובים. אני הולכת לצחצח שיניים.
הטלפון מצלצל. אני כל כך לא מסוגלת לענות. ותמיד כשמתקשרים אלי
אני שומעת בטון של המתקשר או המתקשרת את הספק הכבד שאני אכן
בבית ורק לא מרימה. זה נשמע ככה: "ליאאאאת? את שם?". כן אני
כאן ומה זה לא בא לי לענות. ככה זה רוב הזמן. אני יודעת שאני
פוחדת ממשהו. עוד לא גיליתי מה. אני חושבת שאני פשוט פוחדת
מאנשים. או אולי מאיך שאני ליד אנשים. איך אני ליד אנשים? די
נחמדה לא? נו תגיד תאמת, לא נחמדה ולבבית וחייכנית?

בחוץ התחילו לרעום אמבולנסים ומשטרה בדיוק מאחורי הגב שלי,
ברחוב. איזה רעש כבד. אני מצליחה בקושי לשמוע ציוץ ציפורת קטנה
ואבודה בהפוגות הקצרות שבין אוטובוס לטרקטור לסירנה.

אני מרגישה שאני חייבת להסתתר בשביל לעשות דברים רגילים
שאנשים עושים כמו לישון, לקרוא, טלויזיה, אבל האשמה הגדולה שלי
היא כשאני מכינה אוכל לעצמי. יש לי נטייה להסתיר את העובדה
שאכלתי לבד. כאילו אם יתפסו אותי מכינה מנה קטנה רק לעצמי,
ינדו אותי.

אם אין לי יכולת להתמודד עם דברים גדולים, אני מתחילה עם
הכלים. הציפיות שלי נמוכות מראש, הנאה גדולה לא תצא לי מזה,
אבל לפחות יהיה לי "אור בעיניים", כמו שאימא שלי אומרת. יש
סודות שיכולים להפוך את הדחת הכלים למשימה מרחיבה אופקים. אני
מתייחסת למלאכה בכל הכבוד ותמיד עושה את זה כמו שצריך. לפעמים
אני יכולה להתעלם מהכלים במשך שבוע, כי אני פשוט יודעת שאם לא
יגיע בסוף הגמד הטוב וידיח לי את הכלים, אני אעשה את זה, אבל
בשביל זה אני צריכה להיות מוכנה לתת את כל מה שיש לי. אני לא
נכנסת לכל האובססיות הבאמת קטנטנות שלי שנוצרו כתוצאה מהתהליך,
אני רק אתן דוגמא קטנה ועצה: מצאתי את עצמי ממזמזת כוס זכוכית
דקה במיוחד, שמתאימה לכוסות תה, מסבנת עם הסקוטש בתנועות
סיבוביות, מצפה למצוא אותה מבריקה ונוטפת בסוף התהליך, אבל
הכוס, ששכבה בשמן עמוק בתוך סיר במשך הלילה, המשיכה להיות
שמנונית ומגעילה. שפכתי עליה פנטסטיק והמשכתי לשפשף, הוספתי
טיפונת אקונומיקה, ובסוף החלטתי ללכת על הנשק האחרון: תרסיס
להסרת שומנים. מה שהייתי צריכה לבחור מההתחלה, אבל לא הייתי
בטוחה שיש לי, וחוץ מזה, המים זרמו כל הזמן הזה. בסופו של
סיפור הכוס נוקתה כהלכה ושכבה לה יגעה בין שאר הכלים, ואני
נשארתי מחוסרת אנרגיה ומרוקנת ממחשבה. והעצה היא: לא להיתקע על
קטנות, בכלים בכל אופן. אם לא מצליח לך בפעם הראשונה, שימי
בצד, תחזרי אליה אחר כך. אולי תחליטי שהכוס לא שווה את המאמץ
ופשוט תעיפי אותה לפח, או לפחות יהיה לך קצת זמן להחליט בראש
שקט ובמטבח מואר. דרך אגב, הכוס נשברה אתמול, במזל טוב.


ואולי העצלנות היא לא מחלה אלא תרופה?

נהג מונית שלקח אותי לרופא שיניים אמר לי שאני רק אכתוב לך
ואני אראה איך הדברים מסתדרים. הוא אמר לי מה אכפת לך? וחשבתי
שבאמת מה אכפת לי. זה לא יכול להזיק לי. אני כבר כל כך עייפה.
אני נאחזת בכל הדברים הארציים ביותר כדי להמשיך לתפקד. אני
אפילו חושבת כל הזמן על הילד הבא. אני יודעת שזה ממש לא הזמן
אבל אני עדיין חושבת על זה. חוץ מזה שאני מרגישה שאני רוצה
להפסיק להזיק לעצמי כל כך עם הגראס והסיגריות אבל לא ממש
מסוגלת להפסיק. אולי אני צריכה לחפש לי קבוצת תמיכה. יש כאלו
בכלל? ולמי אני כותבת בכלל? אני צריכה לכתוב אליך אלוהים.
שכחתי.
טוב, אז אלוהים, אתה סולח לי שלא הלכת בדרכיך? אבל בעצם כן
הלכתי בדרכיך. אם זה אומר לא לרתוח, לא לנאוף, לא עדות שקר.
כלום. גיליון חלק. היו כמה היתקלויות בדרך אבל בסך הכל אני
בנאדם טוב ונחמד בדרך כלל, ואני אימא טובה, אני חושבת, ואני
אשתדל להיות בת זוג יותר טובה. אני מבטיחה. אפילו התחתנתי
ברבנות. וזה היה סיוט. זה מה שיש לי להגיד לך. יש כאן כל מיני
אנשים שמדברים שטויות בשמך ומכריחים אנשים אחרים לעשות שטויות
בעצמם. תאמין לי לא היית אוהב מה שהולך פה. אבל אתה בעצם כל
יכול, אז מן הסתם אתה רואה. אז למה אתה לא מפסיק את כל החרא
הזה? למה?
הנהג בטח לא חשב שאני ארד עליך ככה. הוא בטח ציפה למכתב
תחנונים ואהבה לבורא. אבל איך אני יכולה לאהוב את הבורא אם לא
דיברנו אף פעם?
אז סליחה על הכל ומראש, אמרו לי שאתה שומע וגם סולח.
אתה יכול לעשות שנהיה בריאים תמיד?
ושהילד שלי יהיה שמח ומאושר ובטוח?
ואולי תוכל לעזור לי לכתוב את הספר שאני כל כך רוצה לכתוב? או
מחזה, או משהו אחר שיעשה אותי שמחה?
תעשה אותי שמחה בבקשה.
אתה יכול ברגע, אם זה נכון מה שאומרים עליך.
תעשה שזה יהיה נכון.
בבקשה.

אני פוחדת לשבת בבית קפה עם הגב לכביש כי אז אני מרגישה מאד לא
בטוחה. אני מרישה חשופה בקו האש. מחבל יעבור עוד רגע על
אופנוע, יעצור לרגע, כמו שעוצר פה האיש שמביא את הלחם בבוקר,
וירסס את כל מי שיושב בקפה. אני אפגע ראשונה. ברור שאני אחטוף
מיד ובהתחלה לא אדע מה קרה כי הגוף שלי יגיב מיד ברטט של
אדרנלין שיסמם אותי, אבל אז ארגיש חום נורא מתפשט בתוכי, ולאחר
מכן קור, ואני אצנח על הרצפה, וכאילו לא מספיק לי אני גם אחטוף
מכה בראש מהשולחן בדרך למטה, ואחזיק את לבי המדמם בהלם מוחלט.
יצא המון דם מאפי ומפי, אבל אני כבר לא אדע כלום. והכי עצוב
יהיה שהדבר האחרון שאראה הוא רגל יחידה ולא יציבה של שולחן
עגול, לא גדול או מרשים במיוחד, חלודה ומאובקת. אבל תהיה לזה
משמעות כל כך רומנטית בשבילי באותו רגע. כמה סמלית רגל השולחן
המתנדנדת, כמו חיי הבלתי יציבים, כמה עייפתי, והעליתי חלודה,
והשולחן העגול יהיה עדות לכך שהכל במילא היה ממשיך אותו דבר,
נע במעגלים שסופם הוא התחלה ידועה מראש. יש בכך נחמה, אני בטח
אחשוב. עוד מעט יהיה לי קצת שקט סוף סוף.