בכולנו יש איזה הולדן קולפילד.וגם אם אין אנחנו נתונים לעצמנו
להאמין שיש.כולנו הרי נהיה מה שנרצה להיות,אם נאמין שאנחנו
באמת כאלה.
כולנו מאמינים שאנחנו הולדן קולפילד,כי כ"כ קל להזדהות עם
מישהו דחוק לשוליים,כי הרי איך נזדהה עם מלכת הכיתה?
נגזר על כולנו לאהוב את הולדן קולפילד, למרות שהוא היה חולה
נפש, הרי להיות חולה נפש זה קול, כי הרי אנחנו כאלה אמנים
מיוסרים, לא נוכל לתפקד בתור אמנים ללא מחלת נפש קטנה
זה כ"כ אירוני, כי אני בטוחה שאם הייתם מכירים איזה הולדן כזה
במציאות, לא הייתם שמים עליו זין, אולי הייתם יורקים לו
בפרצוף. מקסימום.
כולנו מאמינים שאנחנו נערי שוליים, כולנו מאמינים שאנחנו
מרדנים או מהפכנים דגולים.כולנו מאמינים שאנחנו כ"כ הולדן
קולפילד,והעובדה שאנחנו כ"כ בטוחים בזה, הופכת אותנו לפחות
הולדן קולפילד ממה שאנחנו באמת.
ומה אנחנו?בני אדם אני מניחה, לפחות משתדלת להניח.
ובכל זאת, הייתי רוצה להיות תפסנית בשדה שיפון.