נסעתי באוטובוס היום. קו 149. מרמת אביב לביתי הנראה פתאום קטן
כל כך בכפר סבא.
האוטובוס היה מלא מלבד למקום אחד, ואותו כמובן תפסתי אני.
האשה שלידי התעקשה לכוון את המזגן בדיוק עלי ולהקפיא אותי יותר
מכפי שכבר הייתי.
היא שאלה אם אני כפר סבאית, עניתי שכן ולאחר מכן עניתי לשאלתה
שוב כאשר שאלה אם תגיע לכפר סבא עד שבע וחצי. עניתי שאין מצב.
היא סיפרה לי שהיא מלמדת תנ"ך בביה"ס אקסטרני למבוגרים
בצ'רניחובסקי 24. הדחף הראשוני שלי היה לחנוק אותה בזה הרגע כי
רק כמה שעות לפני נודע לי שנכשלתי, בסופו של דבר רק ציינתי
עובדה זו ואמרתי לה שיש תחנה בדיוק ליד ושאלה אותי אם אני אוכל
לומר לה איפה לרדת, בשיא הטבעיות אמרתי שכן, היא הפצירה בי
לעזוב את איפה שאני לומדת ולבוא ללמוד אצלה, כדי להעביר נושא
שיחה  התעניינתי אם זו הפעם הראשונה שהיא מלמדת שם, רציתי לאחל
לה בהצלחה ושנה טובה, אבל השיחה התפתחה אחרת.
זו הפעם השלישית כבר שהיא באה לשם. בשתי הפעמים הראשונות היא
הייתה כל כך אפופה מהדרך שהתעלפה בהגיעה לשם וחזרה הבייתה.
אותה אשה, שהייתה מורה לתנ"ך, וגם ככה לא עשתה רושם של אשה
יותר מדי אינטיליגנטית, מסתבר עכשיו לא זכרה אפילו שכל מה
שצריך לעשות זה עיקוף מסביב לבניין והיא שם. ואני שואלת אתכם,
אם אתם אפופים מנסיעה, האם תמהרו כל כך לעלות שוב על
האוטובוס?
היא התחילה לספר לי כמה שכפר סבא היא עיר יפה. היה לה חבר בכפר
סבא, שרצה לנשוא אותה לאשה והתעקש שיגורו בכפר סבא.
היא לא רצתה לגור בכפר סבא, לכן לא התחתנה אתו ועברה לתל-אביב.

לאחר מכן היא חשה צורך לציין ש"הוא היה טייס" אמרתי ש"טייסים
זה דבר טוב" והיא לא הייתה יכולה בלי לספר לי ש"תאמיני לי...
איך שהוא ידע להטיס אותי..." למרות שתמונות מזוויעות של הנ"ל
החלו להציף את ראשי, בחוסר ברירה חייכתי ואמרתי ש"טייס במקום
אחד, טייס בכל מקום".
ושוב, אני שואלת אתכם, ככה מדברת מורה לתנ"ך?
היא שאלה מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. אמרתי שאני
מתכננת ללמוד ספרות. היא פתחה עיניים ענקיות ושאלה אם אני רוצה
להיות מורה, גיחכתי ואמרתי ש"לא... מה פתאום? אני רוצה לכתוב"
היא סיפרה שמדי כל יום חמישי היא הולכת לפגישת סופרים ("מהמעלה
הראשונה הארץ, וגם אני יוצרת, כמובן..." בציטוט.) בבית ביאליק
בתל-אביב, ולקחה מידי את הפלאפון שלי ורשמה מספר תחת השם
רותי.
שלחתי ידי ואמרתי "נעים מאוד, קוראים לי ויקי", היא מסתכלת
עלי, "את לא רוסייה, נכון?" לא ידעתי מה לומר... "לא, אני
אנגלייה." היא הסתכלה עליי והנהנה בראשה. אני רוסייה כמובן,
אבל היא כנראה לא נאורה מספיק בשביל שאני אספר לה את זה.
"למה שאלת ככה אם אני רוסייה או לא?" היא סובבה את ראשה לחלון
ואחרי שניות מספר אמרה ש"אבי, זכרונו לברכה, נלחם בשורות הצבא
הבריטי, הוא היה אנגלי" וסובבה את ראשה חזרה לחלון.
אני רציתי לשבת לי החלון.
היא שאלה מה השעה. אמרתי שבע ושמונה דקות וציינתי שזה מירוץ
כנגד הזמן. האשה שישבה לפניינו טרחה להתערב ואמרה שרותי תגיע
בזמן.
אני אמרתי שיש סיכוי. רותי כל כך שמחה. שאלה אם זו נבואה
שיוצאת מפי. אני אמרתי שלפעמים.
היא אמרה שאני נראת לה בחורה מאוד יפה וחכמה, והיא תשמח אם אני
אתקשר אליה, ושאלה אם יש לי נבואות לשנה החדשה לחלק לה.
אמרתי שנכון לעכשיו אני יכולה רק לאחל לה שנה טובה וכל השאר
יתבסס סתם על אינטואיציה. ציינתי ש"אם היו לי את הקלפים פה,
הייתי יכולה לתת לך תחזית יותר ברורה", היא התפעלה מזה שאני
קוראת בקלפים ושאלה איפה למדתי את זה. אמרתי שלא למדתי.
אמרתי שנולדתי עם זה. לא שיקרתי והרגשתי יותר טוב עם עצמי.
היא שאלה אם אני יכולה לברך אותה, עניתי ש"רק אם זה ירגיש לי
נכון" היא שאלה אם אני גם מקללת. אמרתי שזה תלוי מה אתה רואה
כקללה ומה כברכה. היא הסתכלה עליי כלא מבינה ואמרה ש"את התברכת
באינטואיציה" אמרתי שיש משפט שאומר "כגודל הברכה כל גם גודל
הקללה" ואמרתי שזה לא תמיד כיף לדעת בדיוק מה יקרה למי ומתי.
באותו הרגע, אני חושבת שהכי חזק בחיים שלי לא הבנתי למה
בני-אדם מתעקשים לחיות על השחור והלבן. למה הם לא יכולים להבין
שיש משהוא מעבר לזה וכמה שזה יכול לתרום להם. מה יש, אם המילה
היא ברכה אז אין מצב שזה יהיה משהו רע? זה הרי הכל כיוון
הסתכלות, אבל לא, היא הרי מעולם לא ידעה מה זה מראש, אז למה
שתבין עכשיו?
הבטחתי לה שזה לא כיף, והיא מצידה, הסתכלה עליי ואמרה שעשיתי
עליה רושם טוב ושאני לא אהרוס את זה עכשיו. רציתי להרביץ לה,
ויותר מזה רציתי להסביר את עצמי. אמרתי לה שאני, למשל, יודעת
שיפטרו אותה מהעבודה שלה היום, וזה לא כיף לי בכלל כי היא
הייתה כל כך נחמדה אלי, וזה עוד יותר לא כיף לי כי אין לי את
מרחב התמרון שלי לומר לעצמי שאולי לא, כי העבר הוכיח אחרת.
השעה הייתה שבע ושבע-עשרה דקות.
אמרתי שנשאר לה רק 13 דקות, ואני לא חושבת שנגיע.
הייתי בטוחה שלא נגיע.
השעה הייתה שבע חמישים ואחת כשאמרתי לה איפה היא צריכה לרדת
וציינתי שתלמידיה מחכים לה כבר 21 דקות.
כשהיא ירדה מהאוטובוס, אני ידעתי שהיא לא מורה לתנ"ך ושאני לא
אתקשר אליה.
והיא לא ידעה.
היא גם לא יודעת שהיא תשאר בודדה כל החיים שלה בגלל הצרות עין
שלה, ושילדים לעולם לא יהיו לה, והיא גם לא יודעת זה מה שהיא
רוצה הכי הרבה.
אז לא רותי, אם יוצא לך לקרוא את זה, זה לא כיף.