בפרדס בו התגוררנו היינו עשרה ילדים. כולל ילדות. שניים בכתה
ב', שלושה בכתה א' וחמישה בגן. הייתי בגן. מטבעי אני סקרן
והאזנתי למורה - הגננת, בשעה שלימדה את ילדי א'. בסוף אותה
שנה, ואני עוד לא בן שש, הוחלט שאני בשל ללמוד בכתה ב'.
כיוון שב' הקודמת חוסלה וב' חדשה לא נפתחה, צריך הייתי להגיע
למושבה הרחוקה כ-4 ק"מ. איך מגיעים? מי שהיו לו מעות הוליך את
ילדו אל הכביש, אל האוטובוס, שגם הוא לא היה אלא קופסת גפרורים
צבועה כחול, שבכל מקום בו היה חול, והיה הרבה חול, הנוסעים
ירדו ודחפו.

לאבי לא היה כסף, אבל היה לו חמור. קטן, זקן, עצוב עיניים,
שהלך לאט, אחר אפו. כיוון שאפו היה צמוד לקרקע לא נעלמה ממנו
אף לא טיפת עשב אחת שהוא לא נגס ממנה. מצד אחד זה היה טוב כי
הוא לא דהר ויכולתי להחזיק עצמי באוכף. מהצד האחר, הפכה כל
רכיבה הביתה למלחמה מתמדת וארוכה כנגד התנומה שהייתה פוקדת
אותי תדיר. אני חושב שהחמור הנ"ל היה פילוסוף. היה עוצר
ומהרהר: מה כדאי? לנגוס במשהו או להמשיך לצעוד. הוא גם הבין מה
שדיברתי אליו בניגוד לתורת המקל, ממנה סלד. כשדיברתי בשקט
הייתי מתבונן באוזניו המוטות. אם הניע אוזן ימין הבנתי
שאו-טו-טו הוא מתחיל ללכת.  
האוכף היה תוצרת עצמית. אבי לקח שק ריק של דורה, מילא אותו בקש
ויצר משהו שדמה לאוכף. בקצהו האחורי יצר אבי עניבה לתוכה הוכנס
זנבו של החמור, כדי למנוע מן האוכף להיפרד מגב החמור בכל פעם
שהנ"ל מצא מזון עסיסי והתעכב כדי לנגוס בו. על האוכף, משק דורה
שני, יצר אבי "חורג" בשפת הערלים ושקיים בלשוננו החדשה, הכניס
לתוכן את רגליי ושלחני אל המושבה, ללמוד בכתה ב'.
התביישתי לבכות ולפחד בקול. נכנעתי ורכבתי.
בוקר בוקר, בחמסין ובגשם. הרי לא יעלה על הדעת שהטבע ימנע
מהילד לדבוק בתורה.

אחר ימים אחדים ואולי שבועות מספר, כשראו השכנים שאני יוצא
בבוקר, מגיע לבית הספר וגם שב ממנו, הושיבו מאחורי את ילדתם,
שהייתה גדולה ממני בשנה אבל למדה גם היא בב'. כל הדרך היא אחזה
במותניי בחוזקה וכל הדרך נתייראתי שניפול יחדיו.

לא נפלנו אפילו פעם אחת. רק שילדים מן המושבה, צחקו עלינו ללא
הרף. כל פעם החליטו הרשעים מחדש, שהיא ואני חתן וכלה. לא רציתי
אותה בכלל. אפילו לא התחלתי לאהוב אותה. ואם הייתי אוהב מה
הייתי עושה, הילד בן החמש פלוס, עם אהבה בתולית כזאת? לכן, ורק
לכן, אמרתי לאבי שכבר למדתי הכל. שאין אני צריך עוד לטרוח
ולרכב למושבה.
אבי היה עני אבל איש ספר, והלימודים, מאז ועד אחרית ימיו, היו
משאת נפשו. הוא הקשיח לבו ולא שעה לתחינותיי. הוא פשוט המשיך
להעיר אותי בבוקר, להרכיב אותי על האוכף ולתקוע מכה באחוריו של
החמור, מה שסימל בשבילי ובשביל החמור את תחילת המסע היומי.    
 

הדרך הייתה מלאת חתחתים. השביל התפתל בתוך הוואדי, שקראו לו
"טריק איל סולטאן", כלומר "דרך המלך". במקומות מסוימים היה
הוואדי עמוק עד שהעולם נעלם ונראו רק שמיים. לפעמים עלה השביל
אל גדת הוואדי ונראו אוהלי בדווים ואל האף חדרו ריחות זרים של
כבשים שליחכו את שאריות העשב הקמל. למדתי משהו על חייהם של בני
אדם אחרים. התבוננתי בהם וחשתי שבינם לביני יש תהום. כשהשביל
סטה מן הוואדי טבענו, החמור ואני והילדה ההיא, בים של חילפה,
הוא חילף החולות. צמח שעליו חדים כתער וניצניו דוקרים כמחט.
אוי למלטף מי מעליו כי ידיו נשרטו עד דם ואוי למי שהילך יחף
ודרך על ניצן שלו. כך אנחנו, בני האדם. אבל לא כך החמור. הוא
דווקא נמשך אל עלי החילפה. שפתיו היו עשויות, כך הנחתי, מזוג
סכינים חדות. הוא עצר, התכופף עד כדי סכנת נפשותינו, וזלל
להנאתו. לא היה טעם לזרז אותו. הוא היה עקשן ממני. נתתי לו
להוליך. הוא הכיר את הדרך היטב, גם ידע לבחור בשבילים נוחים
יותר. בלית ברירה סמכתי עליו שישיבני הביתה.
ואכן, משהיינו מתקרבים לביתנו, היה החמור פוצח בסדרת נעירות
ואפילו היה מניע מהר יותר את רגליו הישישות.
החמור היה לי לידיד. חבקתי את צווארו והוא חיכך את שפתיו בידי.
בכל יום פינקתי אותו בדלי מים חיים ובמנת שחת טרייה.
לא היינו עוד אני והחמור אלא החמור ואני.