כבר כמה שעות שהיא יושבת מול המחשב בלי שום הבעה על הפנים.כל
הימים האחרונים עברו ככה, שעה אחרי שעה שהיא מול המחשב כשרק
הנורה מעל המחשב דולקת, היא נמנעת מהאור.. היא מסתנוורת ממנו
ולא אוהבת את ההרגשה של הכאב בעיניים. העיניים שלה איבדו את
הניצוץ שלהם ושמחת החיים שלה אף פעם לא תהיה אותה שמחה, החיוך
דועך ונעלם לאט לאט. ככל שהזמן עובר יותר ויותר קשה לה לסבול
את המחשבה שאין לה אף אחד, היא מרגישה מתה מבפנים.
כבר שעה שהיא בוהה בשם שלו והוא לא שולח לה הודעה.. היא נשברת
ורושמת לו.. עוברות 10 דקות, חצי שעה, שעתיים וזה יותר שובר
אותה..הוא בכוונה לא עונה לה, הוא מרגיש שעדיף ככה. היא יודעת
שהוא ראה את ההודעות שלה והיא רק מנסה לתרץ את זה בשבילו כדי
שלה אולי פחות יכאב. היא מתכחשת לעצמה.. היא משקרת לעצמה אבל
היא יודעת את האמת.
היא רוצה ממנו רק יחס, היא מתגמשת ורודפת אחריו במקום שזה יהיה
ההפך.. היא רוצה לתת לו הזדמנות שנייה למרות שהיא יודעת שלא
מגיע לו אבל הוא היה החיים שלה, היא עזבה את כל החברות
והידידים שלה בשבילו.. עשתה הכל רק כדי שלא יהיה טוב. לא היה
אכפת לה מלימודים יותר, כל מה שהיא רצתה היה רק למשוך את תשומת
הלב שלו.. והיא הצליחה בסופו של דבר. זה התחיל בתור סיגריה
ראשונה אחרי שהיא נשבעה לעצמה שבחיים לא תעשן.. אבל היא עישנה
אותה והיא עדיין ממשיכה רק כדי שיהיה להם עוד מכנה משותף לדבר
עליו. אחרי כמה שיחות איתו הוא הזמין אותה למפגש עם כמה חברים
שלו, חבורה של אנשים שלא מזיז להם מכלום, רק מלעשות שטויות
ולהתמסטל. הוא הציע לה והיא לא יכלה לעמוד באותם עיניים גדולות
וכחולות, היא לא עמדה בפיתוי ולקחה שאחטה מהג'וינט. זה שיחרר
אותה אבל לא מספיק כנראה, היא ביקשה עוד, והוא שהבטיח לשמור
עליה נתן לה ג'וינט שלם שהיא עישנה לבד.
היא חזרה הביתה כולה מסריחה מסיגריות וישר הלכה למקלחת מבלי
להיות מודעת בכלל למה שהיא עושה או לעובדה שההורים שלה היו
בסלון והציפו אותה בשאלות. היא פשוט הלכה ישר מבלי להקשיב
לכלום, רק לפעימות לב שלה שהלכו וגברו.. היא הרגישה רע והתעלפה
במקלחת. אחרי 3 דקות התאוששה מבלי להבין מה קרה לה והלכה
לישון.
בבוקר למחרת היא לא יכלה להסתכל על עצמה במראה, היא כל כך
השתנתה והיא לא אהבה את מי שהיא הפכה להיות. היא התלבשה,
הסתרקה מהר והלכה לביה"ס.
תמיד בהפסקות היא הייתה זאתי שישבה עם כולם, היום זה היה
שונה.. היא ישבה לבד בפינה ולא נתנה לאף אחד להתקרב אליה.. רק
חשבה מה הוא יגיד ואיך הוא יגיב ואם הוא בכלל יזכור את מה שהיא
עשתה בשבילו.. ככה היא חשבה, שהג'וינט היה בשבילו ובגללו.. זה
לא היה קשור אליה.
הם היו בקטע בערך חודש והעניינים התחילו להיות רציניים, היא
אהבה אותו יותר מכל אחד אחר בחיים שלה.. הוא כל מה שהיא חשבה
מהבוקר ועד הלילה.. בלי הפסקה..
היא תכננה את ההפתעה הזאת כבר מהרגע שהם היו יחד, היום הולדת
שלו ומה שהיא מתכננת.. הוא לא יכל להיפגש איתה באותו יום כי
היה לו מבחן אבל זה לא עצר מבעדה להפתיע אותו בבית שלו..
אמא שלו פתחה לה את הדלת ואמרה שהוא לומד למעלה ושתעלה בשקט..
היא עלתה ופתחה את הדלת כאילו זה החדר שלה.. באותו רגע היא
הצטערה שסובבה את הידית.. היא הצטערה על הרגע שהיא הכירה אותו
ועל כל התמונות שעדיין רצות לה בראש. היא מצאה אותו שם עם איזה
בחורה אחת שאין לה מושג מאיפה היא הגיעה אבל היא זכרה את הפנים
שלה כשיצאה איתו למועדון באחת מהפעמים. הם התנשקו על המיטה שלו
ולקח לו כמה שניות עד שהוא קלט שהיא עומדת שם. הוא ניסה לתפוס
אותה אבל היא רצה במדרגות כשהיא בקושי רואה לאן היא הולכת.
הדמעות הציפו את העיניים שלה ולא הפסיקו לזלוג כל הדרך
באוטובוס הביתה.
היא הרגישה כאילו משהו מת בתוכה מבפנים.. החיים שלה, או לפחות
מה שהיא החשיבה באותה תקופה לחיים שלה. היא לא ידעה עם מי לדבר
עכשיו כי היא זאתי שהתרחקה מכולם, לא הייתה לה אפשרות לפנות
לאף אחד כי אפילו את ההורים שלה היא הרחיקה מהחיים שלה ולא
הייתה להם שום אפשרות לדעת מה קורה לה.
לא אכפת לה מכלום, כבר שבוע שהיא מקיאה את כל מה שהיא אוכלת או
בקושי אוכלת. היא כמעט ולא ישנה, אם היא נרדמת זה רק מהבכי שלה
כל לילה. היא רוצה להיעלם, כל כך רוצה לברוח מכאן ומכל הבעיות
שלה, אז היא חותכת. החתכים שלה התרבו כל כך ובקושי רואים יד
אלא רק שריטות עמוקות ואדומות. את החתך האחרון היא בקושי
הצליחה להפסיק מלדמם. היא כל כך רוצה להיעלם ולא אכפת לה איך.
אבל היא הבטיחה לעצמה לא להתאבד, עם כמה שזה יעצור את הכאב ועם
כמה שהיא יודעת שלאף אחד לא יהיה באמת אכפת מזה היא הבטיחה
לעצמה לא לגרום לו את העונג הזה, שלא יחשוב שהוא השפיע עליה כל
כך שהיא התאבדה בגללו.
הימים עברו והיא רזתה יותר ויותר, עישנה יותר ויותר ובקושי
הצליחה לעמוד על הרגליים כבר. היא הייתה חלשה, גם נפשית וגם
פיזית והיא לא יכלה להגיד לאף אחד שיעזור לה. היא התחילה לעשן
2 קופסאות ביום והתחילה לצרוך סמים. היא חשבה שזה מה שירחיק
אותה מהמציאות. היא כבר לא למדה ורק הלכה לבי"ס כדי להעביר את
הזמן. היא התלבשה בבגדים שכבר היו גדולים עליה בכמה מידות
וניסתה לא להתלבט כמה שיותר, תמיד ישבה בפינה של הכיתה ולא
דיברה עם אף אחד.
הבנות שהיו החברות הכי קרובות שלה כבר לא ידעו מי היא, ואיך
שהיא השתנתה והייתה כל כך מכונסת בתוך עצמה.הן לא ידעו איך
לעזור לה. אחת מהן התקשרה להורים שלה בעילום שם במטרה שיעזרו
לה.
אמא שלה לקחה אותה לרופא בכוח, כפתה את זה עליה פשוט. היא
עברה סדרת בדיקות ונמצאה אנורקסית.. לקחו אותה לפסיכולוגית
והיא בקושי דיברה איתה, רק ישבה שעה ובהתה בתמונה שעל הקיר,
ככה התבזבז לו הזמן וגם הכסף.
היא חזרה לרופא לבדיקות כי הוא מצא דבר מחשיד באחת מהבדיקות..
עברו שבועיים והיא הוזמנה למשרד שלו עם ההורים שלה.. הוא לא
ידע איך לבשר לה את זה, אף אחד לא יודע איך לבשר כזה דבר. היא
חלתה, מצאו שיש לה סרטן ריאות. באותה דקה טיפת התקווה שנשארה
בה גם היא נעלמה. הרופא אמר שהסרטן בשלב מאוד מתקדם ורק
טיפולים כימותרפיים חזקים מאוד יצליחו אולי לעצור אותו. היא
ניסתה הכל, ואיבדה את כל השיער שלה ואת כל האמונה שהייתה לה
בחיים..
היא החליטה לא לתת לסרטן לנצח, היא נתנה לעצמה לנצח. בשארית
כוחותיה היא הרימה את העט והמילים כמו הדמעות התחילו לזרום:
"החיים שלי לא כמו שהיו, הרחקתי את כל מי שיכולתי פעם לאהוב,
כבר אין בי אהבה לאף אחד אפילו לא לעצמי. סלחו לי על כך שאני
אגואיסטית אבל הסרטן הורג אותי ואני מעדיפה למות בדרך שהייתי
צריכה לעשות ממזמן.. תודה על שהקדשתם לי קצת מהחיים שלכם ואני
בטוחה שעכשיו הם יהיו טובים יותר בלעדיי".
הפעם את החתך העמוק היא לא הצליחה להפסיק מלדמם, היא גם לא
ניסתה.