מכתב או לא, זה לא משנה- זה נגמר.
עברנו את מה שעברנו, עכשו נותר רק חור שחור שלעולם לא יתמלא,
רק חור, חור עמוק שלא יגליד לעולם, חור נצחי, מושלם.


עברנו בשלוליות, בגשם, לא היה לנו אכפת, אהבנו.
הוא היה שונה, לא כמו כולם. הוא היה קליל. הוא נראה לי מלא
שמחת חיים, יותר משראיתי אי- פעם. הוא אהב אותי.

עבדנו ביחד, באיזו חברת ממתקים משונה בקצה השכונה בה גרנו. אף
פעם לא באמת התייחסתי לקיומו- הוא היה יותר מדי בשבילי. הוא
מושלם מכדיי לצאת איתי, להיות איתי, לאהוב אותי.
הכרנו בסרט קולנוע אחד- "הגסיסה למוות" או משהו כזה, זה לא ממש
משנה, סרט מתח, מפחיד, מרגש, חשוב, משמעותי. הוא היה שם עם
אחותו, אחר כך הכל היה עניין של מבט, כל כך הרבה עניינים
שזלזלו בי, פתאום מצאתי זוג אחד שהעריך אותי,אהב, השקיע בי,
במבטו. כל כך הרבה מבטים שריחמו עליי, כל כך הרבה מבטים שראו
אותי כ'הרוסה' והוא ראה אותי כמישהי, כדנה.
הסרט דיבר על גיבור יפה, שהעריץ אותה, אהב, השקיע בה, במבטו.


קראו לו עיליי, אף פעם לא אהבתי את השם הזה, עכשו כן. עיליי,
עכשו הוא חלק ממני.
כשהוא קרא בשמי תמיד ראיתי איזה אור. פחדתי שזה יסתיים ויבוא
חושך. אור, כן זה מה שזה היה.
הוא קנה לי מתנה, הוא לא היה צריך. הספיק לי החיוך שלו כשהוא
הביא לי את המתנה. שרשרת עדינה כמו פרח, פרח לבן עטוף באור, כן
זה מה שזה היה. על השרשרת היה שמי ושמו, עיליי ודנה. שמי ליד
שמו, שמו ליד שמי. הוא אמר שזה היה לכבוד החודש הראשון שעברנו,
חודש של חיים לשם שינוי, חודש עמוק, חודש.... כן, זה מה שזה
היה.

הייתה לי תמונה שלו, עם חיוך, עם מבט, עוד מבט שאהבתי, הוא היה
שונה, לא כמו כולם, הוא היה קליל.הוא נראה לי מלא שמחת חיים,
יותר משראיתי אי- פעם. הוא אהב אותי.
הוא הביא אותי למצב בו השקעתי בעצמי, בי, לא בהם, לא באף אחד,
בי, בעצמי, בדנה, דנה העצובה, הדיכאונית, הוא לא חשב ככה, הוא
חשב שאני יפה, דנה היפה, ככה הוא קרא לי, יפה, כן, כמו הנערה
בסרט.

היה לו הכל, לא הבנתי מה הוא מוצא בי, חוץ מחלק ניכר של בדידות
ודיכאון ששקעתי בו כבר שנים. היה לו הכל, היה לו בית, כסף,
אושר- הוא היה כל כך מושלם בעיני. הוא היה שמח. קליל. הוא היה
הגיבור שלי, הגיבור המציאותי שלי, לא זה שחלמתי עליו בלילות
בהם התייסרתי על מותה הפתאומי של אימי, לא בלילות בהם לקחתי
מנות יתר, לא, לא בלילות בהם חלמתי על תקווה, לא בלילות שחלמתי
על מוות.
שמחתי שלא הצלחתי, באף אחת מהפעמים, לא, לא הצלחתי. שמחתי
כשהוא הגיע ועטף אותי, לא יודעת מה זה היה אבל זה לא היה חיים,
משהו אחר. לא זה לא היה חיים.
רציתי שהיא תראה אותי. אימי, מי שתמיד חשבה שאני אפס. רציתי
שתראה שאוהבים אותי, שמעריצים אותי, שאני מישהי, דנה, דנה
ברונשטיין, כן אני מישהי.

הוא נטש אותי, בנשימתו האחרונה, הוא נטש אותי, כשהוא ידע
שהייתי זקוקה לו יותר מכל דבר, הוא נטש אותי, והשאיר אותי
במסלול האינסופי, הוא נטש אותי ולא הבנתי למה. היה לו הכל, היה
לו בית, כסף, אושר- הוא היה כל כך מושלם בעיני. הוא היה שמח.
קליל. הוא היה הגיבור שלי, הגיבור המציאותי שלי, לא זה שחלמתי
עליו.
למה? למה משום מקום? הריי הוא היה מושלם, הוא היה שלי, עכשו
הבנתי כמה רחוק הוא היה, עכשו הבנתי כמה אני שונאת אותי, כמה
האור, כן אור, זה מה שזה היה, בכמה קלות זה הופך לחושך, איך
הגיבור בסוף מת והגיבורה איכשהוא מתה.

מכתב או לא, זה לא משנה- זה נגמר.
עברנו את מה שעברנו, עכשו נותר רק חור שחור שלעולם לא יתמלא,
רק חור, חור עמוק שלא יגליד לעולם, חור נצחי, מושלם.