מוות היצירה
האם זו בקשה כה גדולה?!
תמיד אזכור באופן כל כך ברור ומטפורי את מה שעבר עלי עליך
ועליה, במונר, אך תמיד יש לדעת, שהאמת כמו היופי היא בעניי
המתבונן.

איך לומר? מצתער או פשוט לומר סליחה,
אולי זהו בכלל עניין של אכזבה
אחרי הכל אותי היא עזבה, אבל ממך היא עדיין רוצחת...
בלי צעיף ובלי בגדים, אל הקור העז בורחת,
ללא נעלים וללא כפפות על הידיים,
רק מתפחת לראשה, מתפחת לבנה, שאנוכי נתן לה,

מה יהיה, איזה דבר?
עד כמה אדם אכזר,
רגליה היחפות כבר נעשו כחולות,
בשלג הן קופאות,
פיסות של לב אדום שחור,
בתוך השלג הצחור,
ורק אתמול, שהיה עוד מזמן, לפני שעוד פגשה אותך,
היא הייתה ילדה תמימה,

ילדה קטנה, שנאלצה טרם זמנה להתבגר,
הכל קרה כל כך מהר,
ובעודה היא בורחת, המתפחת נתפסה בקצהו של ענף,
איך קרה שכבר אותה היא שוכחת?
נשארה שמה תלוי, ועכשיו היא בורחת ערומה,
שיערה השחור התפזר ברוח המקפיאה,

היא נופלת, בוכה אל תוך כפות ידיה,
הדמעות כופאות על לחייה,
היא שרועה על השלג, ללא דבר לגופה,
ופשוט בוכה,
היא יודעת שכבר איש ישן לא יקבלה חזרה,
פרט לך.

חושב שתוכל לעמוד בה? טיפש היא תרוקן ממך כל שמץ של חיים,
ותשליחה לכלבים,
רואה אני שאינך מאמין, לא אנסה, ולא אשלה אותך יותר,
היא שלך עם אינך מוותר.

שריקות עזות מהמזרח,
אילו רק רוחות עזות ממש,
היא אנייננה מסיטה מבט, ורק מחשבה אחת בראשה,
אל החופש, מפלט והגנה, לעבור את הגבול שמפריד ביני לבינה,

אתה אדם אכזר,
בישבילי כבר מאוחר,
אך אתה, רוץ ברח לך,
לפני שגם אותך היא תכלה "אהבתה".