לכאורה ,היה זה כמו כל חג על מדים, באותה ארץ יפה ופסטורלית,
אך רוויה בדם.
עוד יום בשגרה השוחקת והשחורה, לא הוד ולא הדר לו.
אך הלילה הזה היה אכן שונה מכל הלילות, עת ישבנו דרוכים מסביב
לשולחן בתוך המוצב הממוגן, על גופינו סרבלים חסיני אש מאובקים,
ומסביבנו רשתות, חומות, תעלות, ביצורים והרבה בטון מזוין.
הקשבנו לסיפור יציאת מצרים - "בכל דור ודור חייב אדם לראות את
עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
וחשבנו על יציאתנו (הקרובה) מלבנון ,עת נשיל מעלינו את מעטה
השריון והפלדה ,והחומות הגדולות והבצורות ייעלמו כאחת בפיצוץ
עז, ואנו לא נפנה ראשינו אחור.
ונצא - בחיפזון? שאננים ובוטחים מדי.
וכמובן - גם חשבנו על הבית, שנראה רחוק מתמיד.
ואף אני הרהרתי על יציאתי הפרטית הקרובה מעבדות לחירות -
השחרור המיוחל.
אך לפתע, נקטעו מחשבותינו באחת.
הקפצה!
יש שוב זיהוי!
צריך לזוז!
עולים לטנק, שריוני הפלדה חורקים, אנו נוסעים במהירות עצומה
ותהום פעורה מתחתינו. אני מחזיק חזק ומקווה לטוב. מגיעים
לנקודה - סורקים את השטח...
אך הפעם לא רואים דבר. (הספיקו לברוח הנבלות...) ואנו חוזרים
כלעומת שבאנו.
שולחן הסדר כבר התרוקן, ואנחנו עייפים ומותשים - הולכים לישון,
לאגור כוחות לעוד יום שגרתי...
חוזר הביתה
מסיר את הגריז הפיח והחול
חוזר הביתה
רוצה לכתוב - אך לא יכול.
רעם הפגזים עוד מהדהד
והירוק שמול עיני עוד מרצד
רוצה לפרוק את הכלים
אך הם מלאי מעצורים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.