תודה:

ליונתן כצמן, על העזרה בכל הקשור לענייני פוליטיקה

לאינה סורקס, על התיקונים בכל הנוגע לאישיות הגיבורים

להוריי, על כל ההערות והתיקונים

I am the man who gives the word
If it should come to use the Bomb.

I'm the man who spreads the word
From him to them if it should come.

I am the man who gets the word
From him who spreads the word from him.

I am the man who drops the Bomb
If ordered by the one who's heard
From him who merely spreads the word
The first one gives if it should come.

I am the man who loads the Bomb
That he must drop should orders come
From him who gets the word passed on
By one who waits to hear from him.

I am the man who makes the Bomb
That he must load for him to drop
If told to by one who gets the word
From one who passes it from him.

I am the man who fills the till,
Who pays the tax, who foots the bill
That guarantees the Bomb he makes
For him to load for him to drop
If orders come from one who gets
The word passed on to him by one
Who waits to hear it from the man
Who gives the word to use the Bomb.

I am the man behind it all;
I am the one responsible.

                                (Peter Appleton,
                                 ''The Responsibility'')

  "... לאחר החישובים הסופיים, גיליתי שתי עובדות - המעבר
בתת-חלל אכן אפשרי, והטכנולוגיה שברשותנו מאפשרת זאת. אך יש
עוד עובדה מצערת: עם שיגור חפץ כלשהו בתת-חלל (גודלו אינו
משנה), המרחב-זמן באיזור החפץ יקרוס פנימה, וייצור בדרך זו חור
שחור מיניאטורי. (...) אז כל מה שמסביב יקרוס פנימה אל תוך
החור השחור. (...) החור השחור, תחת השפעת הגרביטציה, ינדוד
למרכז כדה"א, ואז כל הפלנטה תקרוס פנימה לתוכו, וייווצר חור
שחור במסת כדה"א, שהירח יסתובב במסלול היקפי סביבו..."

         מתוך יומנו של ארתור פירס,
         ראש פרוייקט השת"ח (שיגור תת-חללי),
         3 שנים לפני המלחמה.


5

Hold the line,
Does anybody want to take it anymore?

                               Queen,
                                ''The Show Must Go On''

  "שם?"
  "ג'ושוע."
  "שם משפחה?"
  "כריסטיאן."
  אנדרו הרים את עיניו והביט על ג'ושוע בחוסר אמון מסויים.
לג'ושוע הלז היו פנים מאורכות, מחודדות, אף דק, פה צר ועיניים
אפורות, עמוקות. שיערו היה ארוך, הגיע עד לכתפיו, וניתן היה
להבחין שהוא לא נוקה מזה זמן רב - הוא נראה שמנוני, כמו רטוב;
מסובך, כמו לא סרקוהו מעולם. לאחר חשיבה קצרה, אנדרו הבחין בכך
שזה תורם למראהו של איש זה במידה רבה. הוא, ללא ספק, טיפח
לכלוך זה ביסודיות - כמעט באותה היסודיות בה טיפח זקנקן קטן
ושפם דק, אשר היו מגולחים בדיוק מפליא כמעט. הוא היה, ללא ספק,
צעיר מכפי שנראה.
  בתחילה אנדרו נתן לו ארבעים, אך אז הבין שהוא בן שלושים לכל
היותר. לגילו הוסיפו עיניים עמוקות מאוד, אשר נראה היה שראו את
כל שנות חייו לפחות מאה פעמים; וגם השיער המלוכלך. אפילו
בזמנים קשים אלו, צעירים שמרו על אופנה מסויימת - אולי אפילו
יותר מאשר קודם; זה היה משהו שניתן להיאחז בו.
  "ובכן, מר כריסטיאן, אתה רוצה לדבר איתי על..." אנדרו העיף
מבט על תיקים אחדים שהיו מונחים על שולחנו. "... על הצלת
האנושות?.."
  "כן, במובן מסויים... כן." ג'ושוע אפילו לא חייך.
  אבל אנדרו כן. הוא לא ציפה לשמוע דבר חדש על נושא זה. הוא
כבר למד להשלים עם העובדה שלכולנו נשארו עשרים-שלושים שנים
לחיות. אנדרו למד להשלים עם כל-כך הרבה דברים, שלא הייתה בעיה
להשלים עם פרט קטן זה. הוא למד לחשוב שחמישים-ששים שנים לחיות
אינן פרק זמן קצר כל-כך, בסופו של דבר. הוא למד להודות לאלוהים
על כך שהוא כבר, לפחות, בן שלושים ושתיים, ולא נולד זה עתה.
הוא למד להשלים עם כל זה - ועכשיו ג'ושוע זה בא להוכיח לו שיש
תקווה?
  "ובכן, ג'ושוע... התרשה לקרוא לך ג'ושוע?"
  ג'ושוע הנהן לאות הסכמה.
  "ובכן, ג'ושוע, מה אתה רוצה להגיד?"
  "אתה, כמובן, יודע שיש דרך להצלת האנושות."
  אנדרו תמה לרגע, ואז נזכר. כמובן. כמובן שהייתה דרך, אבל...
אבל פחדו אפילו לחשוב עליה. אנדרו תמה לא פעם בנוגע לפחד זה,
הגובל כמעט עם פוביה - הרי כולנו ממילא נמות עוד עשרים-שלושים
שנים, אז למה שלא נציל את עצמנו עכשיו? אבל הוא, כנראה, הבין
פחד זה. שהרי נאמר, "Dum spiro, spero" - "בעודי נושם, אני
מקווה".  נשארת תקווה - חסרת בסיס, אבל בכל זאת תקווה, -
שבשנים הקרובות, פתאום, באופן מופלא ממש, ימצאו דבר מה שיציל
את כולנו. ולהרוס תקווה זו - להשמיד את כדה"א במו ידינו - איש
לא ממש רצה. ולמרות שאנדרו ידע טוב מאוד עד כמה תקווה זו חסרת
בסיס, הוא לעתים תפס עצמו חושב על אותו הדבר - שאולי יקרה נס?
במיוחד ברגעים בהם רצה לשכנע את עצמו בכח, שבכל זאת לא כדאי
להשמיד את כדה"א.
  "כן..." אנדרו השתעל והחיוך נעלם מפניו. "כן, אני יודע שיש
דרך להציל את האנושות." לרגע פחד אנדרו שג'ושוע יגיד "נו, הרי
לך! למה אתה מחכה?" - אבל לא זה קרה.
  "ובכן, למה אנו כל-כך מפחדים להשתמש בה?"
  אנדרו התכוון כבר לענות, אך אז הבין שלג'ושוע יש תשובה
משלו, ושהוא מאוד ייעלב אם ייתברר שהיא זהה לזו של אנדרו. ולכן
העדיף הוא לשתוק.
  "כי אנחנו אוהבים את כדה"א!" הכריז ג'ושוע.
  "ואנחנו לא אמורים?.." החיוך החליט לחזור לפניו של אנדרו.
  "לא!" ג'ושוע צהל. אנדרו הבחין בזוהר של אושר בעיניו. ניתן
היה להבין שג'ושוע חוזר על נאום עליו עבד זמן רב, ולכן אנדרו
החליט סופית שלא להתערב.
  "למה לנו לאהוב אותו? זהו חור קטן ומזוהם בשולי היקום. אבל
מה - שורשינו כאן. אנו לא מסוגלים להפתר מהמונח הזה, 'שורשים'.
אנו אוחזים בכדה"א כאילו בכך תלויים חיינו, אם כי ההפך הוא
הנכון. ומה ייגרום לאנשים לעזוב את שורשיהם?"
  "מציאת מקום טוב בהרבה?"
  "זה נכון - אך בלתי אפשרי בשלב זה. הדבר היחידי שהעבירה
בתת-חלל מאפשרת הוא חיפוש אחר מקום שכזה. והאנשים לא מוכנים
לקחת את הסיכון... ואם הגורם הפיזי לא מתאפשר, מה נשאר?"
  "הגורם הרוחני..." חיוכו של אנדרו התרחב. "אני חושב שאני
מבין לאן אתה חותר."
  "דת!"
  "כן, כן, כן! דת, נכון..." אנדרו תפס את שפופרת הטלפון שעמד
על השולחן והחל לחייג בעצבנות.
  "תיאודור? כן. בוא מהר. מה? לא, לא... בוא לכאן, אני אסביר
אחר-כך." הוא טרק את השפופרת, נשען לאחור על כסאו, שילב ידיו
מאחורי ראשו והביט על ג'ושוע במבט של אושר עילאי.
  לאחר דקה של ישיבה כזו, הוא כמו נזכר בדבר מה, קם ויצא
מהחדר.
  מאחורי הדלת נשמע קולו: "התרצה לשתות משהו?"

  הגשם מעולם לא פסק. לעתים הוא בא בצורת מבול, אך ברוב הזמן
הוא פשוט טפטף קלות. תיאודור כבר לא זכר דבר ללא הגשם, אם כי
ידע שהוא קיים רק שנתיים. אפילו בילדותו התערב הגשם ברשעות,
וכל זכרון שניסה להעלות היה ביום גשום; כאילו אסר עליו הגשם
להזכר בימי הקיץ הבהירים. אסור בשום אופן. לאחר קרבות אכזריים
עם השמש, לאחר נצחון קשה - אסר עלינו הגשם להזכר באויבו
הנורא.
  הגשם הלביש על פני כולנו מסיכה מוזרה - הבעת סלידה קלה
שבקלות. הבעה שנובעת מטפטוף מעצבן, בלתי פוסק, על הפנים. הבעת
סלידה שכלל לא הורגשה. מסיכה זו הורדה לעתים די רחוקות - רק
בבניינים, רצוי עם חימום, וגם זאת לא תמיד.
  תיאודור הלך בהליכה מהירה, עצבנית - רגילה כבר. היא נועדה
לחמם מעט, אם כי לא ממש עזרה. קר היה תמיד, ולא עזר דבר. לא
החימום, לא השכבות הרבות, לא ההליכה העצבנית. הקור חדר לכל,
ולא היה מנוס מפניו. היה זה קור מלוכלך, רדיואקטיבי - כמו חברו
הטוב, הגשם. ויחד עם הגשם, הוא תמיד גם היה נוכח. ולכן הכל היה
מאובק, מלוכלך, מהעפר הרדיואקטיבי ששניהם הביאו.
  תיאודור נזכר במה שהביא לכך - לפני שנים מספר. לפני שלוש
שנים פתחו לפתע בהכנות מטורפות. כולם בנו מקלטים, הכינו משהו.
ואז, לפני שנתיים וחצי, יום בהיר אחד - אזעקה, כולם ירדו
למקלטים, כולם קיבלו זריקה נגד השפעות הקרינה. חצי שנה ירד שלג
יבש, ראשוני, ואחריו רק קור וגשם ועפר.
  תיאודור האקסלי פילס את דרכו המוכרת כבר בין הריסות של
בניינים, ערימות של ניירות, בין שלדים של מכוניות ואוטובוסים.
הכל רטוב מהגשם. כך עכשיו נראה כמעט הכל - הריסות ומזבלה. רק
פה ושם היו פזורים באקראי גושי בניינים שלמים או שלמים למחצה,
שמסיבה זו או אחרת חסו עליהם ההפצצות הגרעיניות. אבל כיוון
שהמקלטים והזריקות עשו את עבודתם באופן נפלא, וכמעט כל
אוכלוסיית ארה"ב שרדה את המלחמה, רוב האנשים חיו ברחובות,
במבני קרטון וקרשים מאולתרים. היה רעב. צמחים ובעלי-חיים לא
היו כמעט. היו רק עכברושים ועשב חוצפן, שהעז לבצבץ פה ושם בין
ההריסות. ושני אלה היוו גם את רוב האוכל. אבל באופן מופלא,
אנשים הצליחו לשמור על דברים מסויימים. מישהו לא ידוע החכים
להכתיב אופנה מסויימת - אופנה שתמיד היה קל לנהוג לפיה, והיא
עזרה לשמור על הצעירים יותר שפויים. כמו כן, היכנשהו בעיר שרד
בדרך נס ממש מפעל לייצור סבון. כמה בחורים הבחינו בכך שהוא
מייצר הכל באופן אוטומטי, וגם כי החשמל המופק מתחנות החשמל
התת-קרקעיות מספיק די והותר לייצור הכימיקלים המופלאים הללו,
והחלו לייצר סבון בכמויות אדירות. תיאודור חשב לפעמים שאלה הם
מכתיבים את האופנה. כך או כך, לשמור על נקיון אישי הצליחו. אבל
הנקיון לא פתר את בעיית האוכל, ולכן בשנתיים וחצי האחרונות מתו
בארה"ב לערך עשרה מליון בני אדם מרעב.
  היו מאגרי מזון, אבל אלה אזלו מזמן. הם, מן הסתם, אמורים
היו להיות גדולים יותר, אבל - או מבעיות כספיות, או מפאת חוסר
זמן - הם לא היו כאלה. ובעצם, כך או כך הם היו כבר אוזלים.
  תיאודור האקסלי הגיע לתחנת אוטובוס. על שלט דהוי לידה היו
רשומים מספרים, אך הם כבר לא שינו דבר. היה רק אוטובוס אחד בכל
האיזור, וגם מסלולו של זה לא ארוך במיוחד.
  ובכל זאת, הרהר תיאודור, בעודו מחכה בתחנה, קופץ על המקום
בכדי להתחמם, יכול היה להיות גרוע יותר. את רוב התשתיות הצליחו
להעביר אל מתחת-לאדמה, ולהבטיח את שרידתן - חשמל, מים, תקשורת.
יכול היה להיות הרבה יותר גרוע...
  מוזר רק שאיש אינו יודע באמת מדוע פרצה המלחמה. אפילו הוא,
תיאודור - שהיווה, במובן מסויים, נציג ממשלה, - לא ידע דבר על
הנושא. מישהו, ללא ספק, ידע. על כל פנים, לפני המלחמה ידעו -
שהרי כבר חצי שנה לפני ההפצצות התחילו להתארגן לקראתן. אבל איש
לא ידע אפילו מי הוא זה שיודע.
  האוטובוס הגיע בחריקה קלה, ותיאודור עלה עליו.
  חלונות האוטובוס היו חסרי זכוכיות כמעט; רק שניים שרדו
שלמים, והם היו מלוכלכים באופן בלתי מנומס כמעט. הבד מעל
הכסאות היה תלוש; במקומו הניחו לוחות מתכת קרים. אך על להתיישב
לא כדאי היה אפילו לחשוב - האוטובוס היה מלא עד אפס מקום.
תיאודור עמד על המדרגה התחתונה, חציו בחוץ, במקום הדלת, שהייתה
שבורה גם כן. פעם הוא כמעט נפל, כשהאוטובוס קפץ על סדק
באספלט.

  ג'ושוע שתה משהו חמוץ וסינתטי; אבל הכל היה עדיף על המים,
כי אפילו שפיזית ניתן היה לשתותם, טעמם היה גרוע עד לאין
שיעור.
  אנדרו, שאת המשקה שלו כבר סיים, ישב מול ג'ושוע ותיפף
בעצבנות על השולחן. ג'ושוע ידע שהלה מחכה למישהו, אך עוד לא
היה בטוח למי בדיוק.
  משהו עמום חרק במרחק ונשמעו צעדים. לחדר נכנס איש גבוה,
רזה; פניו היו רציניות, עצמות לחייו בלטו, שערו היה קצר ושחור,
עיניו בצבע תכלת צלול. דבר זה השווה לו מראה מוזר ביותר, לא
לגמרי מהעולם הזה. לגופו הייתה חליפה שחורה, מאובקת מעט.
  "מר כריסטיאן, זהו תיאודור האקסלי, סמנכ"ל מגלופוליס
ניו-יורק. תיאודור, זהו ג'ושוע כריסטיאן; אזרח, בעל דירה."
  "נעים מאוד," אמר ג'ושוע, קם והושיט לתיאודור את ידו.
  "גם לי," ענה לו תיאודור קצרות ולחץ את ידו.
  תיאודור התיישב, ולאחר שהייה קצרה, התיישב גם ג'ושוע.
  "אנדרו," פנה אליו תיאודור. "רצית לראות אותי?"
  "כן."
  "מה העניין?"
  אנדרו הפנה את עיניו לעבר ג'ושוע.
  "או?" תיאודור היה אדיש. "עוד איזה רעיון מעניין?"
  "דת."
  תיאודור הרים גבה, אך הצליח להשאר אדיש כמו מקודם.
  "זה בקשר להצלת האנושות..." (ג'ושוע חייך קלות. הוא נהנה.)
"ג'ושוע כאן הציע, שאנו יכולים לגרום לאנושות להשתמש בעבירה
בתת-חלל מטעמי דת."
  "איזו?.."
  "חדשה, אני מניח."
  "אז אתה מציע לנו להמציא ולהפיץ לממדי האנושות דת חדשה?
מאפס?.." לראשונה, תיאודור היה מופתע.
  "כן," הנהן אנדרו. "ולמה לא, בעצם?"
  "ג'ושוע," תיאודור הסתובב בכסאו. "אני מניח שיש לך  רעיונות
מסויימים בנוגע לדת הזו..."
  ג'ושוע הופתע לרגע, ואז הסמיק במבוכה. תיאודור שלח לעבר
אנדרו מבט כועס.
  "אבל הרעיון גאוני," אמר אנדרו, לאחר שהתגבר על מבוכה קצרה.
"להמציא את הדת עצמה זה עניין שולי. העיקר הפרינציפ."
  השתררה דממה. תיאודור חשב. "לדעתי," אמר הוא לבסוף. "אפשר
להשתמש בדת להרבה דברים. דת משכרת."
  "אופיום להמונים," העיר אנדרו.
  "זה נכון," אמר תיאודור. "דת היא אכן אופיום להמונים. אבל
כל עוד אנו מוכרים את האופיום, וכל עוד ההמונים קונים אותו,
אין בכך כל פסול. אם ננקוט בטקטיקה הנכונה, יהיה בידנו לעשות
עם ההמונים ככל שיעלה על רוחנו. יש לי מספר רעיונות, אבל אני
לא אספר לכם הכל על התכניות שלי. אני מכיר אותך, אנדרו; אתה לא
תאהב את זה בהתחלה."
  "?"
  "אל תתפלא כל כך, אנדרו. אני באמת מכיר אותך. הכל יבוא בבוא
הזמן. מתי מתחילים?"
  "מתחילים מה?" שאל ג'ושוע.
  "לתכנן את הדת, אלא מה? אנדרו, מה דעתך על ללכת להביא משהו
לשתות?"

  "אני לא מבין," מחה אנדרו. "למה אנחנו? למה לא מישהו בדרגה
גבוהה יותר?"
  "מישהו בדרגה גבוהה יותר לא יירצה לעסוק בזה. אני מבין את
הפוטנציאל; אתה פקיד ואתה תמים; ג'ושוע הגה את הרעיון. ולכן
אנו השלושה היחידים שיסכימו עם הרעיון הזה."
  "אבל," אנדרו הסמיק. "אבל אנחנו..."
  "הדרגות לא משנות!" תיאודור הרים את קולו. אך לפתע הוא חייך
בערמומיות. "במחשבה שנייה, אין זה לגמרי נכון. הדרגות דווקא
משנות מאוד..."
  אנדרו חיכה להמשך דבריו של תיאודור, בזמן שהלז גירד את
סנטרו, חוקר נקודה כלשהי על התקרה.
  לבסוף הוא חזר ומיקד את עיניו באנדרו. "לממשלה יש כאן תפקיד
חשוב ביותר - התנגדות. התנגדות שאני אארגן."
  ג'ושוע ישב במרחק מה, ידיו משולבות על חזהו, מבטו ממוקד
ברצפה. ממבט ראשון, ניתן היה לחשוב שהוא מנותק לגמרי מהמציאות
- אך הוא הקשיב בריכוז לשיחתם של תיאודור ואנדרו. הוא חייך מעט
למשמע דבריו של תיאודור. אבל לעת עתה שתק.
  "אולי," אמר אנדרו, עם נימה של ספק כלשהו בקולו.
  "האנשים אוהבים לחטוא," המשיך תיאודור. "זה בדם שלהם. איש
לא יאמין בדת שמאושרת על ידי הממשלה. הממשלה הביאה למלחמה -
למה שהיא תביא עכשיו למשהו טוב? אבל אם הממשלה תתנגד לדת, אם
הדת תהיה מחתרתית למחצה, אז יהיה עניין. אז יהיה אדרנלין. אז
יהיה כיף..."
  ג'ושוע חייך חיוך צדדי דק, אך איש לא הבחין בכך.
  "אבל בהתחלה זו לא צריכה להיות דת. בהתחלה זה צריך להיות
דבר מה קטן, דבר מה שעתיד יהיה להוות רק חלק מהבסיס לדת -
ואסור, בשום אופן, לרמוז שעתידה לצמוח מכך דת. זה צריך
להיות..." תיאודור השתתק, וחזר לחקור את נקודתו על התקרה.
  "ספר," אמר ג'ושוע לבסוף.
  "ספר?" תיאודור חשב לרגע. "כן, ספר יהיה מתאים."
  "ספר על מה בדיוק?" שאל אנדרו.
  "זה שולי," תיאודור קם והחל להתהלך בחדר. "צריך לקבוע
תפקידים." הוא נעצר וחשב לרגע. "אתה," הוא פנה לג'ושוע.  הלז
הרים אליו את עיניו. "אתה כותב את הספר. אתה גם תהיה המשיח,
כשהדבר יגיע לכך. אנחנו תלמידיך."
  "תלמידיו?"
  "זה עוד לא עכשיו. קודם אנחנו קוראים את הספר ו..." הוא שוב
החל להתהלך בחדר. "לא, זה יחכה. אנדרו, רשום סדר אירועים.
דברים רבים עומדים לקרות מעתה ואילך."
  אנדרו שלף דף ועט ממגירה שמתחת לשולחן.
  "ובכן," פתח תיאודור. "אחת: ג'ושוע, אתה כותב ספר. 'פגישות
עם אלוהים', או משהו כזה. אתה מכיר את הסגנון; משיח מתחיל.
קליט עד כמה שאפשר. בחודש תספיק?"
  "בשלושה שבועות," נענה ג'ושוע.
  "נפלא. שתיים: אני מפיץ שמועות מוקדמות בקשר לספר, בכדי
שהקהל יהיה מוכן לקבלתו - דבר זה יתרום גם לארגון ההתנגדות
הממשלתית לעתיד. אנדרו, כאן אני אצטרך את עזרתך."
  אנדרו הנהן.
  "שלוש: הממשלה מתנגדת רשמית לספר - לכך, כפי שאמרתי, אדאג.
משהו בסגנון 'ניצול המצב למטרות רווח אישי'. מה שנכון, דרך
אגב..."
  "אה?"
  "הירגע, אנדרו."
  "והרי נאמר, שהפרי האסור - מתוק הוא," ג'ושוע קם. "אפשר
ללכת לשתות משהו?"
  אנדרו הנהן בהיסח הדעת.
  "להביא גם לכם?"
  "לא, תודה."
  תיאודור, סוף כל סוף, החליט להתיישב.

  "תגיד, ג'ושוע," אנדרו לגם מהמשקה החמוץ שלו. "מאיפה אתה
בכלל?"
  ג'ושוע, שישב על הכסא מולו, הרים אליו מבט מופתע מעט. "אני
מאיזור 5D."
  "את זה אני יודע. זה רשום במסמכים שלך - איזור 5D, בית 14,
דירה 3. אבל מאיפה אתה בכלליות? הרי אינך אמריקאי."
  "לא, איני אמריקאי. הגעתי לארה"ב לפני חמש שנים."
  "שנתיים וחצי לפני המלחמה...  ומאיפה?"
  "על זה אעדיף שלא לדבר."
  "וג'ושוע - זה שימך האמיתי?"
  "על זה אעדיף שלא לדבר."
  "חוסם את העבר שלך. זה רק מפניי, או שאתה תמיד כזה?"
  "על זה אעדיף שלא לדבר."
  אנדרו חייך בהשלמה. "ובכן, נחזור לענייני הדת שלנו?" הוא
כבר פחד שג'ושוע יחזור על אותו המשפט. אבל לא - הוא פשוט לא
אמר דבר.
  אנדרו שם לב שלעתים לא נח לו בחברתו של ג'ושוע. הוא לא יכל
להסביר מדוע, אבל הוא חש מעין תחושה מעיקה, מוזרה.
  הדלת חרקה ונשמעו צעדים רטובים, מהירים, על רצפת הבניין.
לחדר נכנס תיאודור.
  "יצאנו לדרך," הכריז הוא והתיישב על הכסא הפנוי מול שולחנו
של אנדרו. "מתפשטות שמועות, שמקורן לא ברור, על כך שעומד
להתפרסם באמצעים ביתיים ספר, אשר תוכנו, מן הסתם,
אנטי-ממשלתי." תיאודור חייך. הוא לא זכר מתי חייך לאחרונה.
"דרך אגב, ג'ושוע, הספר אמור להיות מעט אנטי-ממשלתי. יש לך
סקיצה לסגנון ומבנה?"
  "יש."
  "נפלא. עכשיו אפשר לשבת ולדון על המבנה החברתי שתראה
בהתגלות שלך."
  "יש לך רעיונות?" שאל אותו אנדרו.
  "יש. כמה."
  ג'ושוע חייך לפתע.

''Ne boytes chumi,
Ne boytes voyni,
Ne boytes mora i glada,
A boytes yedinstveno tolko tovo,
Kto skazhet: ''Idite, ludi, za mnoy,
Ya vam pokazhu, kak nado.''

  "ומה זה, בדיוק?" שאל אנדרו בפליאה.
  "אלכסנדר גאליץ'. ובתרגום מילולי למדי מרוסית:
אל תפחדו ממגיפה, אל תפחדו ממלחמה,
אל תפחדו מרעב או שואה.
פחדו אך מהאיש, האחד היחיד, שיגיד לכם: 'בואו כולכם אחריי,
אראה לכם איך שצריך'."
  השתררה דממה.
  "נחמד," אמר לבסוף תיאודור. "ממש נחמד."
  "ובכן, ג'ושוע," אמר אנדרו. "אתה רוסי, אם כך?"
  "Oh, non. Je ne suis pas russe." [הו, לא. אני לא רוסי.
(צרפתית)]
  "ככה אתה," אמר אנדרו בקול נעלב מעט. "אז מה, אתה פשוט יודע
את כל שפות העולם, או משהו?"
  "לא, איני יודע את כל שפות העולם. אבל אני יודע הרבה. ואיני
מתכוון לגלות פרטים כלשהם על עברי."
  אנדרו משך בכתפיו, ואז פנה לתיאודור: "לרשום את מה שאתה
אומר?"
  "עדיף להקליט." תיאודור קם, חשב לרגע על משהו, ואז התיישב
שוב. אנדרו הכין טייפ קטן. "ובכן, רבותיי, עקרונות הדת. אנו
צריכים שהאנשים ילכו אחרינו, יאמינו בנו - אך הם נאחזים בסדר
הישן כמו טיפשים. בכדי להעביר אותם לצידנו, אנו זקוקים לשני
דברים - בראש ובראשונה, למצוא מה היה רע בסדר הישן, ולאחר מכן,
להסביר להם מה יהיה שונה ועדיף בסדר החדש."
  "ויש לך רעיונות?" שאל אנדרו.
  "כן, יש. הרעיון הכללי הוא לערך כזה: בעבר, היו לאנושות
חוקים כוללים. היו, אמנם, כאלה, שניתנה להם הזכות לעשות מה
שאסור לאחרים, אך עדיין היו חוקים. חוקים שלא השתנו. הצמדות זו
לחוקים מנעה בעדנו להתפתח במהירות מספיקה, להסתגל. עלינו לכונן
חברה אחרת."
  אנדרו משך באפו. "חברה ללא חוקים? אנרכיה?"
  "לא הייתי אומר אנרכיה. אנחנו הרי מסתובבים סביב דת - על כן
יש לנו אל. האל מדבר עם ג'ושוע, אך אנו, האנשים הפשוטים, איננו
מסוגלים לתקשר עמו. בכל רגע נתון, אומר האל לג'ושוע כיצד עליו
לפעול - ואילו האנשים הפשוטים זקוקים למתווך כלשהו; דבר מה
דרכו הם יוכלו לתקשר עם האל. וכיוון שאל אין, מובן שאנו נעמוד
מאחורי אותו דבר - וכך תהיה לנו שליטה מוחלטת על האנושות
כולה."
  "אבל..." אנדרו נהיה מעט עצבני. "אבל זה לא צודק. אתה הופך
אותנו לאלים. ג'ושוע, אתה הרי לא יכול להסכים עם זה! הרי בעצמך
אמרת, 'פחדו מזה שיגיד לכם מה ואיך לעשות'."
  "אכן אמרתי. אבל תיאודור צודק. כרגע, אנו זקוקים לשלטון
אבסולוטי וחזק. אנחנו צריכים להציל את האנושות. אולי בנסיבות
אחרות... אבל הכל עניין של עיתוי, אתה יודע. אנחנו לא יכולים
להרשות לעצמנו להתמהמה יותר מדי."
  "אך האם כדאי להציל אנשים, אשר אין להם כל חירות, שהם כולם
עבדים תחת שלטונו של מישהו אחד?"
  "האמנם לא כדאי?" שאל תיאודור. "האם אתה מעדיף לאפשר לכל
האנושות למות?"
  "אבל זו הרי דיקטטורה!"
  "עדיף דיקטטורה מאשר מוות."
  "אני כבר לא בטוח... אבל אין לך הזכות להחליט!"
  "אם אתה רוצה, לך תיתלה כבר עכשיו, אידאליסט שכמוך. אבל
האמן לי, הם יבחרו דיקטטורה."
  "ואם לא?"
  "ואם לא, אז השאר לידך מקום פנוי. אין זה ממילא משנה דבר,
כי ללא דיקטטורה, כולנו כך או אחרת נמות בקרוב."
  "אבל זו עובדה - הם לא משתמשים בתת-חלל. ואתה יודע למה,
תיאודור? כי יש להם תקווה."
  "נכון, יש להם תקווה. ג'ושוע הוא התקווה. אני התקווה. הדת
היא התקווה, ודבר חוץ מזה. אין נסים, אנדרו. אין, ומעולם לא
היו. זה או דת, או מוות."
  "בסדר, אני הולך להתלות." אנדרו קם ויצא מהחדר.
  תיאודור נשאר לשבת. ג'ושוע הרים אליו מבט מופתע.
  "אין לו מספיק אומץ," ענה תיאודור לשאלתו האילמת.
  "תגיד," אמר ג'ושוע. "שם משפחתך הרי האקסלי, נכון?"
  "כן."
  "קשר כלשהו לאלדוס האקסלי? כי הרעיונות שלך..."
  "עולם חדש מופלא?" תיאודור גיחך. "אולי קשר מרוחק. מעולם לא
התעניינתי. רק שאלדוס האקסלי התנגד לרעיונות האלה; אני הוגה
אותם."
  ג'ושוע לא הספיק לענות. מהחדר הסמוך נשמע רעש מוזר - קול
חבטה, ואז דבר מה נופל ונשבר. תיאודור קם ומיהר לבדוק מה
אירע.
  "לעזאזל!" נשמעה כעבור רגע צעקתו. הוא נכנס לחדר, ואחריו
נכנס אנדרו.
  "אולי אתם בכל זאת צודקים," אמר אנדרו בתסכול. "איני יודע.
עשו מה שאתם רוצים."
  "תודה על ה אישור," סינן תיאודור בין שיניו. הוא פנה
לג'ושוע: "האידיוט הזה הפיל את הבר."
  אנדרו השפיל מבטו ונעץ שיניו בשפתו התחתונה.
  "לשבור רהיטים מתוך ייאוש אתה יכול כמה שתרצה, אבל הרהיט
המסויים הזה היה רכוש ממשלתי, וכך גם כל הבקבוקים שבו. ומישהו
ייאלץ לשלם על כך."
  אנדרו יצא החוצה.
  "לעזאזל," מלמל תיאודור. "הגרון שלי כואב כבר, ועכשיו אין
מה לשתות."

  "ובכלל, למה אתה אומר דיקטטורה? כל מונרכיה הינה שלטון
אבסולוטי - להוציא מונרכיה פרלמנטרית, שהיא לא העניין כרגע.
דיקטטורה נחשבת לכזו, רק כאשר השלטון הוא מונרכיה, אך לא מגדיר
עצמו ככזאת. מכאן, שהדיקטטורה אינה מגדירה את המערכת עצמה, אלא
את הדרך בה המערכת מגדירה עצמה במצב מסויים."
  אנדרו כחכך בגרונו. "תחזור על זה דקה...".
  "בשלטון לו אנו קוראים מונרכיה, החוקים מאשרים מונרכיה. לפי
החוקים, למלך שלטון אבסולוטי, בלתי מעורער, שמועבר ליורשו
החוקי. בדיקטטורה, לעומת זאת, החוקים קובעים כי המדינה נשלטת
על ידי שלטון דמוקרטי אותו בוחר העם - יחד עם זאת, דה פקטו,
השלטון עובד כמו מונרכיה. כפי שאתה רואה, בשני המקרים יש לנו
את אותה המערכת עצמה - אך הגדרתה החוקית שונה. וכאן, בעצם,
טמון כל ההבדל. במקרה שלנו, אנחנו מודים בפני העם בגלוי
שלאלוהים שלטון אבסולוטי - אבסולוטי עוד יותר ממונרכיה, אם
לחשוב על זה. לכן, אנחנו לא משקרים בקשר למערכת. אנחנו משקרים
רק בקשר למי שעומד מאחוריה..." תיאודור חייך.
  "ובכל זאת, האנשים הם עבדים תחת שלטון מונרכיה. דמוקרטיה
עדיפה."
  "דמוקרטיה עדיפה בזמנים רגועים. לא תמיד האנשים יודעים מה
טוב בשבילם - ואז הדמוקרטיה הופכת לאסון."
  "איך אתה יכול להגיד זאת? ואפילו אם האנשים אינם יודעים מה
טוב בשביל עצמם, מי נותן לך את הזכות לקבוע מה כן?"
  "זכויות, ידידי אנדרו, לא נותנים; זכויות לוקחים. כשבשלטון
דמוקרטי העם לא יודע מה טוב בשבילו, מישהו צריך להבין זאת
ולקחת את העניינים לידיו."
  "אבל אם האנשים רוצים למות, למה שלא תרשה להם לעשות זאת?"
  "למות הם תמיד יספיקו; אבל אם הם יחיו, הם יהללו אותי על כך
שלא נתתי להם לעשות כרצונם."
  "ואם לא?"
  "ואם כן?.."
  "אבל אם לא?"
  "דבר לא מצדיק מוות. עדיף שיחיו איכשהו. חוץ מזה, אנשים אף
פעם לא רוצים למות - הם כמו בנות-יענה, מחביאים את הראש
בחול. וזה הכל, בעצם."
  "ואם באמת יקרה נס?"
  "אני לא מאמין בניסים. וגם אתה לא מאמין בניסים."
  "אל תאמין בניסים - הסתמך עליהם," העיר ג'ושוע בשקט.
  "כך יעשו טיפשים," אמר תיאודור. "ובכלל, אתה הרי לצידי,
לא?"
  "כעיקרון, אני לצידך. פשוט המשפט התאים."
  תיאודור משך בכתפיו. "ובכן, אני חוזר - כך יעשו טיפשים.
אולי יקרה נס. בסדר. אבל מה אם לא יקרה נס? ומי אמר לך, אנדרו,
שהנס יביא לעולם מושלם? ואפילו אם הוא אכן יביא, האם עדיף
להסתכן ולחכות לעולם מושלם אך עם אפשרות לאבד הכל, מאשר ללכת
על מונרכיה לא מושלמת, אבל בטוחה?"
  "איני יודע, תיאודור. לעזאזל, איני יודע."
  "אבל אני יודע. ואני אומר לך - עדיף ללכת על מונרכיה לא
מושלמת, אבל בטוחה."
  אנדרו נאנח והשפיל ראשו.

  שלד האוטובוס הטלטל באיטיות ברחובותיו של איזור 4D, משקשק
בעצמותיו המתכתיות. הנהג, פרידריך פון-הייל - אשר נענה, אמנם,
לשם פריץ, - ששורשיו אי-שם בין אצילי גרמניה, חשב על הימים
שלפני המלחמה. באותם ימים, פריץ טיפח באהבה כרס בעלת מימדים
בינוניים, אך מתחביב זה הוא נאלץ להפרד, מאחר ובקושי הצליח
למצוא מספיק אוכל כדי לשרוד.
  לפתע האוטובוס חרק ונעצר. פריץ גידף חרש. הוא ניסה להתניע,
אך האוטובוס עמד על שלו. פריץ הביט לרגע על שאריותיו החלודות
של לוח הבקרה, ולאחר מכן קם. האנשים שעמדו לידו הבינו את שקרה
והחלו לצאת, כדי לאפשר גם לו לעשות כן.
  פריץ יצא מהאוטובוס, ניגש למכסה המנוע וניסה להרימו. הלה
סירב. הוא ניסה שוב, ושוב ללא הצלחה. מישהו מהנוסעים ניגש
לעזור לו. הם אחזו במכסה ומשכו למעלה. לבסוף, לאחר דקה של
הזעה, המכסה נכנע. הוא החל לעלות לאט, ואז משהו חרק בנבזות
והמכסה נפל ארצה.
  "לעזאזל," מלמל פריץ.
  הגשם מסביב התחזק. מישהו נכנס חזרה לאוטובוס.
  פריץ נעמד על קצות אצבעותיו והביט אל תוך המנוע. הוא הכניס
את ידו וניסה להזיז משהו. הוא, מן הסתם, לא הצליח, משום שהוציא
את ידו המושחרת בתסכול.
  מישהו נוסף ניגש והביט אל תוך המנוע. "איזה  דגם זה?" שאל
הוא את פריץ.
  "4-M," אמר פריץ לאחר מחשבה קצרה.
  האיש חשב לרגע, ואז הביט שוב אל תוך המנוע. "אני חושב שאני
רואה," אמר הוא לבסוף. הוא הכניס פנימה את שתי ידיו והחל לעשות
משהו עם הבעת פנים של מנתח מנוסה העושה ניתוח לב. פריץ עלה על
הפגוש והתכופף פנימה. הם דיברו על משהו זמן מה. מתוך השיחה
ניתן היה לקטוף רק חלקי משפטים כמו "לא, את זה כבר תיקנתי
אתמול, זה יציב...", "למה לא, בעצם? זה לא יחזיק מעמד יותר
משבוע, אבל זה יספיק לבינתיים...", "לא, אמרתי לך! אל תגע
במסנן, הוא גם ככה בקושי מחזיק..."
  "אהא!" הכריז לבסוף האיש. "אני חושב שזה יעבוד עכשיו."
  פריץ ירד מהפגוש ונכנס לאוטובוס בכדי לבדוק. "עובד!" הכריז
הוא.
  האנשים נדחפו חזרה פנימה. הלה קפץ, פלט בזעם ענן של עשן
שחור, וחזר להטלטל ברחובות העיר.

  "איך מתקדם הספר, ג'ושוע?" שאל תיאודור.
  "אפשר לומר שהוא גמור, אני מניח..."
  "אוכל לראות?"
  ג'ושוע הוציא מתיקו חבילת דפים והגיש אותה לתיאודור. הלז
לקח את החבילה, דפדף בה, ולבסוף פתח דף באקראי והחל לקרוא
בקול: "... לכן אמר לי מלאך ה' באותו יום ההתגלות, כי מוכן
העולם לרצונו האמיתי של הבורא. לא יהיו עוד חוקים קושרים, כי
קשריהם מפרקים אותנו. ה' עצמו יוביל אותנו בדרך אותה יבחר, כמו
רועה צאן המוליך את הכבשים למטרה..."
  תיאודור חייך. "אתה מבין איזו מטאפורה כתבת כאן? הגד לי, מה
מטרתו של רועה הצאן?.."
  ג'ושוע חייך גם הוא. "תבין זאת איך שתרצה. הרועה רק
מוביל."
  "אבל איך יבינו האנשים?" שאל אנדרו.
  "האנשים יבינו איך שנרצה," ענה לו תיאודור. "ואנחנו נרצה את
מה שצריך."
  אנדרו נאנח.
  תיאודור קרא עוד מספר עמודים בלב, הרים גבה במספר מקומות,
ולאחר מכן החזיר את חבילת הדפים לג'ושוע. "זה טוב," אמר הוא.
"ממש טוב."
  אנדרו לקח את חבילת הדפים מידיו של ג'ושוע והחל לעיין בה גם
הוא.
  "ועכשיו צריך לחשוב איך להפיץ את זה." תיאודור התיישב. "בית
דפוס אין לנו, ולהדפיס את כל העותקים במכונת כתיבה אין אנו
מתכוונים, כמדומני. ולהשתמש במכונת הצילום במשרד הממשלה אסור
לנו, כמובן."
  "נדמה לי," אמר ג'ושוע בעודו מגרד את סנטרו. "שאצל מישהו
בבתים ששרדו יש מכונת צילום. זה אמנם יהיה עניין לא קל לארגן
את העותקים, אבל לא נצטרך הרבה. כמה שיהיה קשה יותר להשיגם, כך
הם יהיו מרתקים יותר."
  "שיטת הפרי האסור תמיד עובדת..." חייך תיאודור. "ובמיוחד אם
היא מקלה עלינו. אני אלך עכשיו לארגן את הצילום. איזה איזור
זה?"
  "איזור 4D, בית 7, דירה... לא זוכר דירה. אחד בשם פרידריך
פון-הייל. תשאל."

  נהג האוטובוס פרידריך פון-הייל, הידוע כפריץ, החזיר את
האוטובוס למוסך בשעות בין ערביים המוקדמות, הזכיר לפלוני
ש"הגיע תורו המזורגג לסחוב את הגרוטאה הזאת", ופנה לעבר ביתו.
  אך סגר אחריו את הדלת, מישהו החל לדפוק עליה.
  "מי זה?" שאל פריץ בקול.
  "תיאודור האקסלי, סמנכ"ל מגלופוליס ניו-יורק."
  "מה לעזאזל?.." סינן פריץ בין שיניו, אך מיהר לפתוח את
הדלת.
  תיאודור נכנס. "אני מבין שיש ברשותך מכונת צילום..."
  "כן..." פריץ החליט, כי הדבר הגרוע ביותר אשר יכול לקרות
הוא שייקחו את מכונת הצילום - אותה בכל מקרה לא היה צריך, -
ולכן ענה בכנות.
  "מצויין. נצטרך לעשות בה שימוש מסויים, מטעמי ממשלה."
  "אני מצטער, אדוני," אמר פריץ. "אבל במו עיניי ראיתי שבמשרד
הממשלה יש מכונת צילום..."
  "אין זה מעניינך, מר הייל. אנו זקוקים למכונת הצילום שלך."
  "פון-הייל."
  "אין זה מעניינך, מר פון-הייל. עכשיו, אם תואיל
בטובך..."

  "האם עלינו לשתף אותו?" שאל אנדרו.
  "בשביל..?" ענה לו תיאודור בשאלה.
  "הוא יהיה עוד מאמין."
  "כולם יהיו מאמינים, בסופו של דבר. ואם לא - הרי שנכשלנו."
  "ובכן," התערב ג'ושוע. "מתי יהיה הספר מוכן להפצה?"
  "בקרוב מאוד, חברים," תיאודור יצא לחדר השכן כדי להדליק
סיגריה מאולתרת. הוא חזר לאחר זמן מה. "בקרוב מאוד."
  "ואיך אתה מתכוון להפיצו?" שאל אנדרו.
  "זה ילך כמעט לבד. הקהל כבר כמעט מוכן, הודות לך ולי.
ג'ושוע יפיץ את מספר הספרים הראשונים, ואלה יעברו מאיש לאיש
במהירות עצומה."
  ג'ושוע פכר את אצבעותיו. "שיטת הפרי האסור תמיד עובדת."


4

I'll face it with a grin,
I'm never giving in,
On - with the show...

                               Queen,
                                ''The Show Must Go On''

  לאחר 7 חודשים

  "... לאורך כל הסטוריית האנושות, התבססה החברה על חוקים.
היה אסור והיה מותר. אפילו אם אנשים מסויימים בחברה הורשו
לעבור על חוקים אלו, הרי שהיו להם חוקים אחרים משלהם - ובכך הם
יצרו תת-חברות בתוך החברה הכללית (בדומה לסוכנויות מיוחדות
מסויימות, אשר לא חלו עליהן חלק מחוקי המדינה); אך עדיין נשארו
חוקים. חוקי החברה לא היו גמישים דיים, ובעת צורך מיידי, לא
ניתן היה לשנותם בהתאם למצב - אפילו לא למען השרדות החברה
כולה. דבר זה הביא, לעתים, להאטת התפתחות החברה והקטנת יכולת
הסתגלותה, עקב הצמדות למסורות מתות אשר יצאו מכלל שימוש, ולקח
לחברה זמן רב מדי להתגבר על מסורות אלו וללכת הלאה ..."

    (ג'ושוע כריסטיאן, "המבנה החברתי מאחורי הדת",
    פרק 1: החוקים בהסטוריה)

  "הספר החדש שלך מתקבל טוב," אמר תיאודור. "הצד הרוחני כבר
נקלט; ולאחר שיקלט גם הפרקטי, יוותרו לנו שני דברים לעשות..."
  "והם?" שאל אנדרו.
  תיאודור התיישב אל השולחן, והחל ללעוס עט בעצבנות. לאחר
שגילה שלמרות כל הויטמינים הטמונים בו, אינו מעדן, אפילו
בהשוואה לאוכל הרדיואקטיבי, החל לסובבו בין אצבעותיו. "עלינו
למצוא את הדבר שיוכל לשלוט באנשים ולתת להם הוראות... ואנחנו
צריכים איכשהו להפיץ את התורה הזאת בכל העולם. ואני לא יודע מה
קשה יותר."
  "תגיד, ג'ושוע, אתה חשבת על כל זה כשהצעת את הרעיון הזה?"
שאל אנדרו.
  ג'ושוע היסס לרגע. "לא," ענה הוא לבסוף. "אני המבצע. אני
עושה את מה שאומרים לי." לפתע, נראה היה שג'ושוע כבר לא ממש
חושב על השאלה, אלא על משהו אחר, אישי הרבה יותר. "אני תמיד
עושה את מה שאומרים לי. אף פעם לא שואלים אותי. אני תמיד..."
לפתע הוא הפסיק והרים עיניו בדאגה מסויימת.
  תיאודור הניח את העט ונעץ מבט בג'ושוע, כמו היה זה לוח
מודעות. "אתה כבר עשית משהו כזה? ומי בדיוק לא שואל אותך אם
אתה רוצה? האם לא אתה העלית את הרעיון הזה?"
  "אני, כן..." ג'ושוע השפיל עיניו. "בבקשה, שכחו את מה
שאמרתי."
  "ג'ושוע, יקירי," תיאודור קם. "מה אתה מסתיר מאתנו?"
  "דבר."
  "ג'ושוע, אני רציני. מאיפה אתה? מה עברך? בן כמה אתה?"
  ג'ושוע חייך, אך לא ענה.
  "ג'ושוע, מי אתה?" תיאודור חיכה זמן מה. "מה אתה?"
  "מה אני?" ג'ושוע הרים עיניו לתיאודור. "ניסוח טוב..."
  אנדרו קם ונעמד לצדו של תיאודור. "אתה לא ענית על השאלה."
  "ואני גם לא אענה."
  "מה אתה, לעזאזל, חייזר?!"
  "אני לא חייזר, את זה אני יכול להבטיח לך." ג'ושוע הביט על
אנדרו במבט שובב.
  "אז מה אתה? אתה יודע המון שפות, אתה מסתיר את עברך, את
מקום לידתך, את גילך, אתה מדבר דברים לא ברורים... אתה חידה
מעניינת..."
  "זאת הפעם הראשונה בחיי," אמר ג'ושוע לאחר דממה מסויימת.
"שאני מנסה לא לדבר על מי שאני, במקום להוכיח שאני כן מי
שאני."
  "ומי אתה?" שאל אותו אנדרו.
  "אני לא הייתי ברור? אני לא מתכוון להגיד מי אני. ואני נשבע
לכם, אני גם לא אשנה את דעתי בנושא; לפחות לא עד הסוף של כל
זה."
  תיאודור התיישב. "שב, אנדרו. אני חושב שכדאי לנו לעזוב
אותו."
  אנדרו עוד עמד והסתכל על ג'ושוע זמן מה, ולאחר מכן פעל לפי
עצתו של תיאודור.

  "... דוגמא טובה לכך היא סין. עוד מתחילת הספירה הנוצרית,
חיו הסינים לפי האמונה, כי בתחילה הציוויליזציה הייתה מושלמת,
ועם הזמן היא רק מתרחקת משלמות. לפי דעותיו של קונפוציוס, אשר
שלטו בסין, יש צורך להשאיר את הציוויליזציה הנוכחית היכן שהיא
היום; לעצור את כל הפיתוחים והשינויים - שהרי אלו רק ירחיקו את
הציוויליזציה משלמות. בהלכה בדרך זו, סין, שהייתה אחת
הציוויליזציות המפותחות בעולם, הדרדרה למצב של מדינה הגובלת
במדינות העולם השלישי. זאת רק הוכחה לכך שהצמדות למסורות ישנות
הינה תכונה הרסנית, ועל כן עלינו ללמוד מטעויות העבר ולשנות את
המערך החברתי ..."

    (ג'ושוע כריסטיאן, "המבנה החברתי מאחורי הדת",
    פרק 1: החוקים בהסטוריה)

  "פעם שלישית היום שזה קורה לי!" פרידריך פון-הייל חבט בידו
על ההגה המתכתי. "פעם שלישית! אני חושב שהאוטובוס הזה הולך
לעזאזל."
  פריץ קם באיטיות ויצא מהאוטובוס. חמישה יצאו איתו. לכשנכנס
חזרה לאחר כעשרים דקות, אחד האנשים ליד הדלת תקע בידו שקית עם
חבילת דפים מקומטים מעט.

  פריץ סגר את דלת ביתו, נשען עליה, הוציא את הדפים מהשקית
ולקח את הדף הראשון. כשקרא את השורות הראשונות, פניו הלבינו,
ואז הוא התמוטט על הרצפה והחל לנשום בכבדות.
  פריץ הבין.

  עוד לפני שבעה חודשים, כשהחל להתפרסם ספר מחתרתי למחצה מאת
אדם שדיבר עם אלוהים, פריץ הבחין על עמודי הספר בפס אפרפר,
אותו עושה תמיד מכונת הצילום הלא לגמרי תקינה שלו.
  כשבפעם השנייה בא אליו תיאודור האקסלי בבקשה - בדרישה -
לעשות העתקים של דבר מסויים, פריץ ניצל דקה פנויה וצילם את הדף
הראשון בשביל עצמו. ועכשיו ראה פריץ, כי  הוא צילם את הספר
המחתרתי למחצה השני, אותו החזיק כעת בידיו. והוא הבין שתיאודור
האקסלי, בדרך מוזרה כשלהי, עומד מאחורי הספר. ועוד הוא הבין,
שאו שהממשלה בכוונה עושה עצמה מתנגדת אך בעצם מוציאה את הספר
בעצמה, או שהאקסלי בוגד בממשלתו.
  כך או כך, החליט פריץ לשמור לעת עתה את ידיעותיו לעצמו.

  "תיאודור, מתי אתה מתכוון להפוך את שניכם לתלמידיי?" שאל
ג'ושוע.
  "עוד לא עכשיו... נחכה שהתפשטותו של ספר זה שלך תהיה מעט
נרחבת יותר."
  "ומה אני אצטרך לעשות?"
  "אתה? אני חושב שהזמן שלנו להפוך לתלימידיך יגיע יחד עם
הופעתך הראשונה מול העם."
  "איך?"
  "איך? תצטרך במת מטיף. לאחר הופעתך הראשונה בפומבי, נהפוך
להיות תלמידיך. ובפעם השנייה כבר נוכר כתלמידיך הרשמיים."
  "אם כך, עליי להתחיל לעבוד על נאום?"
  "אפשר. בהחלט אפשר."

     "... בתיאוריה זו שלו, הראה ניטשה כי העלית החברתית אינה
כבולה בתוך עקרונות המוסר. ומוסר, כידוע, הינו הבסיס לחוקי
החברה - ומכאן, שהעלית החברתית אינה כבולה בחוקים. מכך אפשר
להגיע למסקנה, כי החוקים קיימים בשביל אנשים חלשים, אשר ללא
החוקים לא היו מסוגלים לחיות בתוך חברה. לעומת זאת, האנשים אשר
מסוגלים להגיע למסקנות לבד ולחיות באופן מוסרי גם ללא חוקים -
זכותם להפר חוקים אלה, במידה והם קיימים. אך שיטה זו אינה
מושלמת, משום שהשייכים לעלית לא תמיד יסכימו על אותו הדבר
ביניהם, ויכולה להווצר אנרכיה, אשר תוביל, בסופו של דבר,
לדיקטטורה. כאשר יש מדריך, כמו האלוהים - אשר יודע את הדרך
הטובה ביותר, שלפיה על האדם לפעול בכל רגע נתון, - האדם אינו
צריך להרהר על נכונותן של החלטות האלוהים, כי הן נכונות מתוך
הגדרתן ..."

    (ג'ושוע כריסטיאן, "המבנה החברתי מאחורי הדת",
    פרק 2: ניטשה כנביא החברה העתידית)

  "יפה," תיאודור נאנח. "אני חושב שאפשר לומר שסיימנו את השלב
הראשון."
  "אתה הפרדת את זה לשלבים?" שאל אנדרו.
  "עד עכשיו לא. אבל אני מניח שבאמת אפשר לעשות זאת."
  "פרט."
  "ובכן, לאחר פרסומם המחתרתי למחצה של שני הספרים, העם מכיר
את ג'ושוע ומוכן לעבור לשלב השני - ג'ושוע הופך למטיף, כפי
שכבר אמרתי, ומתחיל לצבור תלמידים."
  "מי עוד, חוץ משנינו?" שאל אנדרו.
  "את שאר תלמידיו ג'ושוע יבחר לבדו. לא יותר מדי, ושתהיה בהם
תערובת הגיונית של פנאטיות וריאליזם."
  "זה אפשרי?" התעניין ג'ושוע.
  תיאודור מתח את פיו למצב שהזכיר חיוך: "נסה. לאחר שהעם כבר
יכיר את ג'ושוע ותלמידיו, וכשהאנשים יהפכו ל'מאמינים' באמת,
יסתיים השלב השני. ואז, כשהאנשים יהיו מוכנים לפעולה, נארגן
מהפיכה."
  "מהפיכה?" הרים את קולו אנדרו.
  "דימוי של מהפיכה. התנגדות הממשלה לא תהיה רצינית מדיי:
אמנם הם לא יירצו לוותר על מעמדם, אך אין להם כח ללא משטרה
וצבא - ואלה, ברובם, אמורים יהיו להיות לצידנו. אבל צריך לשרטט
קו. צריך להראות שינוי - הנה, מכאן אנחנו בונים חברה חדשה."
  "ומי ייארגן את זה?"
  "נמצא מי ייארגן. הבעיה אחרת: לכשתבוא המהפיכה, אנו צריכים
למצוא את הדבר שישלוט באנשים - הדבר שיחליף את אלוהים. בלי זה,
אין טעם לעשות מהפיכה."
  "וכשנעשה מהפיכה ונהפוך את כולם לנתינינו, יסתיים השלב
השלישי?" שאל ג'ושוע.
  "כן. השלב השלישי הינו המהפיכה וההפיכה ל'נתינים', כפי
שכינית את זה... השלב הרביעי הוא התפשטות כלל עולמית, ואז..."
תיאודור השתתק.
  "כן... ואז."
  "ובכן, אנחנו יודעים מה לעשות - אבל החל מאמצע השלב השלישי,
אין לנו שום מושג איך," סיכם אנדרו.
  "בדיוק." תיאודור קם לרגע, ואז שוב התיישב. "אבל עד אז עוד
יש זמן... לא שזה אומר שעלינו להפסיק לחשוב על העניין."

  "מה?!"
  "שמעת אותי, לא?" אמר פריץ בשקט.
  "כן..."
  ארנסט גין היה חברו הטוב של פריץ עוד מלפני המלחמה.
אופטימיסט מושבע, הוא העדיף לחיות בהווה ולא לחשוב על העתיד.
היה מוזר מעט שדווקא פריץ, בעל השקפות עולם הפוכות משלו כמעט
לגמרי, היה חברו הטוב. ואולי הייתה זו בדיוק הסיבה. מכל מקום,
העובדות נשארו עובדות, ולאחר יומיים של מחשבה, החליט פריץ לספר
לארנסט על תגליתו.
  "ומה אתה מתכוון לעשות עם זה?" שאל ארנסט לאחר דקת דממה.
  "לעשות? ומה אתה מציע?"
  "נו, איני יודע... אבל אתה חייב להראות את זה לאנשים,
לספר..."
  "למה?"
  "אנשים צריכים לדעת - "
  "עצור."
  ארנסט השתתק.
  "קודם כל," אמר פריץ. "עלינו להבין מה בדיוק קורה כאן. למה
סמנכ"ל ניו-יורק עוזר לקדם משהו שהוא אמור לדכא?"
  ארנסט פתח פיו לרגע, אך רק פלט אנחה חנוקה מעט וסגרו שוב.
  "כי הוא זה שעומד מאחורי זה! הוא בעצמו מעורר את שנאת
הממשלה, כדי לעורר אווירת מחתרת ורומנטיקה, ולהקל על מהפיכה
עתידית."
  "אתה בטוח?"
  "כמעט בטוח. לדעתי, הוא גם זה שכותב את כל זה. המציא לעצמו
שם של ישו - ג'ושוע כריסטיאן, תעשה טובה! - וכותב את כל
זה..."
  "אבל בשביל מה?"
  "בשביל מה? בשביל לעשות מהפיכה ולהפוך להיות רודן!"
  "אבל בספרים כתוב..."
  "בספרים כתוב שאלוהים ידריך אותנו. ואלוהים, ידידי ארנסט,
לא קיים."
  ארנסט הרים גבה מרוגזת.
  "את זה הבנתי כבר מזמן. או שהוא לא קיים, או שהוא לא שם
עלינו. כך או כך, לנו לא יוצא מזה שום דבר."
  "אז מה..?"
  "מר האקסלי ידידנו פשוט יעבוד בתור אלוהים."
  "אז הכל עבודה בעיניים? הכל רק נסיון לשלוט?.."
  "כן. חכם, דווקא. ממש חכם. אם הייתי חושב על זה לבד, ואם
היו לי האמצעים, אולי הייתי עושה זאת בעצמי."
  "איך אתה יכול? בזמנים כאלה?.."
  "אם כבר למות, אז עם סגנון."
  "אז אם אתה כל-כך רוצה, למה שלא תפרסם את המידע הזה, כדי
שתיאודור יכשל?"
  "תראה, כשלונו לא יעזור לי בשום דרך. אין לי כשרון כתיבה
מופלא, ומלבד זאת, אין מספיק זמן כדי לשכנע את האנשים להפסיק
להאמין בדת אחת, ואז עוד לעבור לדת אחרת... פשוט אין מספיק
זמן. אחרת, אולי אף הייתי שוקל את זה... אם רק הייתי מוצא
מישהו שכותב נחמד."
  "אתה רציני?.."
  "רציני בהחלט."
  "אז למה שלא תנסה להכנס לממשלתו של האקסלי?" שאל ארנסט
בציניות.
  "איך? לסחוט אותו? אפשר, כעיקרון; זה באפשרותי להרוס את
הכל..." פריץ חשב לרגע. "בעצם, לא. עם האנשים זה לא יעבוד - הם
רוצים נס, רוצים משהו, והם נאחזים בדת הזאת כמו טובע בקש. הם
פשוט לא יאמינו לי. מן הסתם, פשוט לא יקשיבו."
  "אתה יכול ללכת לממשלה; הם הרי מתנגדים לרעיון."
  "נכון. אם אני אראה את זה לממשלה, אני יכול להרוס הכל גם
כן. זאת בהנחה, כמובן, שהממשלה אינה מביימת את ההתנגדות
בעצמה." פריץ שתק לרגע, מגרד את סנטרו. "אני באמת אנסה לעשות
את זה. אני אנסה להכנס לממשלתו של האקסלי. שלפחות במשטר החדש
הזה אני אקבל נתח הגון..."

  "מישהו דופק בדלת," אמר תיאודור.
  "מי לעזאזל?.." אנדרו קם ויצא מהחדר. נשמעה חריקת הדלת.
  "שלום, היכן אוכל למצוא את מר האקסלי?"
  תיאודור יצא החוצה. "אני כאן."
  "הו, אתה כאן... זה חוסך לי עבודה. ובכן, מר האקסלי, אני
חושב שיש לנו שיחה לנהל."
  "אתה הרי פרידריך פון-הייל, נכון?" שאל תיאודור.
  "אכן כן. אצלי הדפסת דבר מה. ובדיוק על זה עלינו לדבר."
  "אתה?.." תיאודור חקר את פריץ במבטו, הטה את ראשו לימין,
ואז הצמיד שפתיו לקו דק והנהן. "בוא, וספר לנו את כל מה שאתה
יודע."
  פריץ נענה.

  "ובכן, נחמד." סיכם תיאודור. "אך האיום מעט לא במקום."
  "וזאת למה?"
  "כי טעית בכמה מקומות. חלקם אינם משמעותיים, חלקם כן."
  "אני מקשיב."
  "קודם כל, לא אני כתבתי את הספרים. אותם כתב מר כריסטיאן,
כאן," תיאודור הצביע על ג'ושוע, והלז הנהן. "וזהו שמו האמיתי.
מלבד זאת, המטרה אינה שלטון. או, בכל מקרה, לאו דווקא."
  "אם כך, מה המטרה?"
  "המטרה אידאליסטית בכנות - הצלת האנושות."
  "?"
  "אנו מתכוונים לשכנע את האנשים להשתמש במנוע תת-החלל כדי
לברוח מכדה"א - וכך לשרוד."
  "ככה... ובכן, לא הערכתי אותך מספיק. אבל מה עם עקרונות
הדת?"
  "הו, אלו בהחלט נכונים. אנו אכן נהיה האלוהים ונשלוט
באנשים. אבל אנחנו עוד עובדים על הדרך עצמה."
  "כן? אני דווקא חושב שאני יודע בדיוק את מה שאתם צריכים."
  תיאודור צמצם את עיניו. "זה אומר שתשאר אתנו בכל מקרה?"
  פריץ חשב לרגע. "כן, למה לא? שילך הכל לעזאזל - אם לא
נצליח, אז ממילא נמות, אבל לפחות נדע שניסינו... אני בפנים."

  "ובכן, על מה דיברת, פריץ?"
  "דיברתי על המבפ"מ."
  תיאודור הרים גבה.
  "המחשב לביקור ופיקוח המחשבה."
  "מה זה?" שאל אנדרו.
  "זאת אחת ההמצאות האמריקאיות הנפלאות מהימים שלפני המלחמה.
זהו מחשב אשר יכול לתקשר עם אנשים דרך שבבים מיוחדים המושתלים
בראשם, לקרוא מחשבותיהם, ובמידת הצורך, לעודד או לדכא מחשבה
כלשהי."
  "מאיפה אתה יודע את זה?"
  פריץ גיחך, אך לא אמר דבר.
  "אתה מתכוון להכניס לכל האנושות שבבים לראש? האנשים הרי לא
יסכימו!" מחה אנדרו.
  תיאודור גירד את סנטרו, ולאחר מעט מחשבה אמר: "יסכימו. ועוד
איך יסכימו; יתחננו אפילו."
  הפעם היה זה תורו של פריץ להרים גבה.
  "הם הרי רוצים לדבר עם אלוהים, רוצים שאלוהים ידריך אותם.
אבל, כפי שידוע, אלוהים לא יכול לתקשר עם בני-תמותה פשוטים,
ולכן הוא ייתקשר איתם דרך מחשב..."
  "ואנחנו נהיה מאחורי המחשב," העיר אנדרו.
  "מאחורי המחשב תהיה תוכנה, לא אנחנו," אמר פריץ. "המחשב
יכול לבקר מחשבות רק לפי קוד כתוב מראש."
  "אז צריך מתכנתים?" שאל ג'ושוע.
  "צריך; אני לא יודע לתכנת."
  "בסדר. פריץ," תיאודור כחכח. "אתה חושב שתוכל לארגן את כל
העניין? למצוא מתכנתים, לארגן את ייצור השבבים האלה... אני
אוכל אעזור לך למצוא את האנשים המתאימים - אבל שלושתנו לא
יכולים ללכת עכשיו למסע חיפוש, זקוקים לנו כאן."
  "אני אצליח," פריץ התיישר. "תאמין לי, אני אצליח. למתי?"
  "נסה לעוד חצי שנה. אבל כמה שפחות עדיף."
  "ליידע את הקשורים בעניין?"
  "כמה שפחות. יהיה טוב לפרק את זה כך שאיש לא יידע מה הוא
עושה."
  "תחשיבו את זה עשוי!" שאג פריץ, נקש בעקביו, הצדיע, הסתובב
על העקבים ופתח בצעד על רגליים לא כפופות לעבר הדלת.
  תיאודור שוב הרים גבה, ולאחר מחשבה חייך חיוך צדדי דק. הוא
הרגיש את מבטו השואל של אנדרו נעוץ בעורפו.
  "גרמני," אמר תיאודור.
  "אתה רוצה להגיד ש..?"
  "יכול מאוד להיות."
  "אבל..!"
  "אל תהיה אידאליסט, אנדרו. אני חושב שכבר ניהלנו את השיחה
הזאת."
  "אבל חשבתי..."
  "אנדרו, תפסיק לחשוב. זה מזיק לך, לפי מה שאני שם לב."
  "אתה רוצה לעשות משטר נאצי?!"
  "אני עושה את מה שיוצא. אבל מה כבר אתה מצפה שייצא מחברה בה
כולם עושים רק את מה שטוב בשביל הממשלה?"

  "הממשלה מושחתת! הממשלה הביאה אתכם למה שאתם רואים היום! אם
היה אלוהים מוביל אותנו - האם הייתה מלחמה יכולה להתרחש?"
  (דממה)
  "אני אענה לכם: לא!"
  (צעקות)
  "משום שאלוהים אל טוב ורחום! הוא ישמור עלינו מכל רעה!
כשינהיג אלוהים את העולם, לא עוד נדע צער, לא עוד נדע כאב!"
  (מחיאות כפיים)
  "בצדק ינהיג אותנו אלוהים! אלוהים אינו מושחת! אלוהים אינו
חושב רק על רווחו שלו, כמו הממשלה!"
  (מחיאות כפיים סוערות)
  "לכן מה עלינו לעשות?"
  (דממה)
  "עלינו לעצור את הממשלה!"
  (מחיאות כפיים סוערות מאוד)
  "הזמן עוד לא הגיע, ידידיי, אך אני אומר לכם - עוד נזכה
לראות עולם חדש!"

  תיאודור מחא כפיים באדישות, ואגב כך התכופף לאנדרו שעמד
לצדו ולחש לו: "יש לנו בעיות."
  "מה?" שאל אנדרו אגב מחיאת כפיים, שומר על הבעת פנים
צוהלת.
  "רואה את השלושה שם, במדים השחורים?"
  "רואה."
  "באו לעצור את ג'ושוע שלנו. נחמד, לא ידעתי שכלל קיימת
משטרה שעוד מתפקדת."
  "אתה בטוח?"
  "לגמרי."
  ואכן, השלושה התקרבו לג'ושוע, תפסו אותו בידיו והובילו אותו
למקום לא ידוע. תיאודור חיכה שההמון יתפזר, ואז פתח בצעד מהיר
לעבר המקום בו נעלמו השלושה.
  אנדרו השתהה על מקומו לכמה רגעים.
  תיאודור הסתובב אליו וזרק בחדות: "בוא, אנדרו; יש לנו משיח
להציל."

  "במה מואשם אדם זה?"
  "בהסתה נגד הממשל."
  "אדוני, אתה צוחק עליי? איזה ממשל?"
  "ממשלת ארה"ב, מר האקסלי. אתה יודע את זה טוב מאוד."
  "הממשלה קיימת רק על הנייר, ואתה גם יודע את זה טוב מאוד,
מר מי שלא תהיה."
  "אנחנו שופטים לפי הנייר."
  "אינך חושב שיש לנו דברים חשובים יותר לעשות בזמנים אלו
מאשר להתעסק עם מטיפים?"
  "אנו נתעסק עם מה שנראה לנכון. אתה אינך מייצג את המשפט
העליון של ארה"ב כדי להחליט בנושא."
  "ומה בדיוק קרה לחופש הדיבור?"
  נראה היה שהאיש נבוך לשבריר השנייה. "בזמנים אלו, אין אנו
יכולים להרשות לעצמנו פרופגנדה אנטי-ממשלתית."
  "אתה רוצה להכניס אותו לכלא?"
  "אני חושב שנאלץ - למספר ימים."
  "ושחרור בערבות?"
  "לכסף אין משמעות. אתה יודע זאת בעצמך."
  "פשוט קיוויתי שגם הנייר הזה שרד את המלחמה..."
  "מצטער, הוא לא."
  הפעם היה זה תורו של תיאודור להיות נבוך. הוא לא ציפה
שהשלטונות אכן יקבלו את העניין ברצינות שכזו. הוא הרהר אם
להסתכן במעשה נואש או לא. לבסוף, הוא פסק לטובת הסיכון.
  הוא התכופף אל הפקיד כך שפניהם היו כמעט צמודים, והביט לתוך
עיניו. "אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מאמין בדבריו של ג'ושוע?"
  הפקיד נשך את שפתו התחתונה. הוא שתק.
  "אתה, במו ידיך, מכניס לכלא את משיח האנושות?" תיאודור ניסה
להשמע אדיש ככל שיכל, אך הוא ידע שאם הפקיד יתגלה כלא מאמין,
או לא מעודכן, הוא, תיאודור, יסבול הרבה יותר ממה שג'ושוע עתיד
לסבול.
  הפקיד עדיין שתק. תיאודור חיכה.
  "אני..." פלט לבסוף הפקיד. "אני קראתי את שני הספרים,
כמובן..."
  "ולאחר זה אתה רוצה להכניס את המשיח שלך לכלא במו ידיך?"
  הפקיד החזיר את שיניו לשפתו התחתונה, השפיל עיניו, ואז
הרימן שוב. תיאודור הסתכל אל תוכן, מנסה לנחש אם המזל ישחק
לו.
  והמזל אכן שיחק.
  "אולי... אולי אתה צודק," מלמל הפקיד. הוא קם והלך לאנשהו.
  תיאודור קם ועשה מספר צעדים לאחר הפקיד, ואז עצר. כרבע שעה
הוא חיכה בשקט, עד אשר הפקיד חזר, מוביל את ג'ושוע.
  "לכו מכאן, מהר," אמר הוא. "ואל תהיו גלויים כל-כך בפעם
הבאה."

  תיאודור וג'ושוע יצאו מהבניין.
  "תודה," לחש ג'ושוע.
  "אין בעד מה," השיב לו תיאודור לאחר שתיקה.
  "ובכן, אנו יורדים למחתרת," אמר ג'ושוע.
  תיאודור הנהן.
  אנדרו, שחיכה להם במרחק מה מהבניין, ניגש אליהם. "הסתדר?"
  "בקושי," נאנח תיאודור. "אנחנו יורדים למחתרת."
  "כבר?"
  "כן, כבר."
  "איך?"
  "לא כאן."
  "אז איפה?"
  "ביתו של פריץ."
  "למה?"
  "כי הם יחפשו במשרד ובבתים שלנו. ואילו פריץ הינו היחיד שלא
היה נוכח בהופעה הפומבית של ג'ושוע, ולכן עליו אין הם יכולים
לדעת דבר."

  "אם כך, צריך להמשיך עם הנאומים הללו עד שפריץ שלנו יספק את
המחשב?" שאל ג'ושוע.
  "לאו דווקא," תיאודור כחכח. "כרגע אנחנו אמורים לחשוב כיצד
לעבור למחתרת, ולתכנן את הצגתנו בתור תלמידיך."
  "רעיונות יש?"
  "יש, כמובן שיש," חייך תיאודור. "מתי בפעם האחרונה לא היו
לי רעיונות?"
  אנדרו פתח פיו להגיד משהו, אך לאחר מחשבה סגר אותו.
  "ובכן," המשיך תיאודור. "אנחנו נמשיך, חלקית, עם הנאומים -
אך באופן מחתרתי; סודי."
  "ואיך בדיוק?"
  "עלינו לבחור 'מקום אסיפה'. לכשנעשה זאת, אנדרו יתחיל להפיץ
שמועות על פגישות במקום זה..."
  "איפה? כאן, אצל פריץ?" שאל אנדרו.
  "ממ... עדיף היה שלא, אבל אין לנו אפשרות אחרת כרגע. אולי
כשג'ושוע ימצא לעצמו תלמידים נוספים, נוכל להיעזר בהם."
  "כן, אבל מה אנו עושים כרגע?"
  "כרגע ניפגשים כאן, ברירה אחרת אין."
  "מתי?"
  "תוכל להפיץ את זה למספיק אנשים בעוד... נגיד, שלושה
ימים?"
  אנדרו גירד את אפו, חושב. "אני מניח שאוכל."
  "נפלא. בעוד שלושה ימים, אם כך. ואז, ג'ושוע, תתחיל לחפש
תלמידים. הפגישה הראשונה תהיה הכרה עם מה שאנחנו עושים - הכרה
עם המצב המחתרתי... וגם חיפוש תלמידים."
  "אני אמור לקבוע את כולם בבת-אחת?"
  "זאת בחירתך, באמת. אבל רצוי שתמצא את כולם בזמן קצר יחסית.
כמו שכבר אמרתי לך - נסה למצוא את האיחוד הדק בין פנאטיות
וריאליזם."
  "כמה תלמידים אני עוד צריך? עשרה?"
  "למה עשרה?" שאל תיאודור. ואז הוא חייך. "שנים-עשר תלמידים,
אה?"
  אנדרו גיחך. "אכן, שנים-עשר בהחלט יספיקו..."  

  "עשרים ושלושה," אנדרו תפח על שכמו של האיש שנכנס והביט
מעבר לדלת. "האחרון, בינתיים."
  "ברוך הבא," תיאודור הניח את ידו על כתפו של הנכנס ולחץ את
ידו.
  תיאודור נראה מאוד רשמי, מאוד רציני; בעיניו ניתן היה לראות
חזון מופלא הגובל עם שיגעון מסויים. הוא עמד איתן, תמיר; גיבור
המהפיכה.
  גיבור המהפיכה, חלף מוחו של אנדרו. מהפיכה אחת כזאת אני
מכיר... רוסיה, 1917. ולמה זה הוביל? - לאותו הדבר אליו אנחנו
הולכים. רק שאצלנו זה עוד יותר גרוע - לנין באמת היה אידאליסט;
הוא האמין ברעיונותיו. אנו איננו מאמינים אפילו ברעיונות של
עצמינו... אז אילו מין מנהיגים אלה אשר לא מאמינים ברעיונותיהם
של עצמם?! - היחידים שבאמת יוכלו להבין מה קורה... הרי יודע
אני את שהם עושים, יקח אותם השד. אני רואה זאת מול עיניי,
ואיני עוצר בעדם. אני הרי מכרתי להם את נשמתי, את אמונותיי...
אבל המטרה שלהם טובה, ולעזאזל, איני רואה דרך אחרת לעשות זאת.
אם כך, מה כלל שוות כל האמונות שלי, אם אין להן הכח להציל
אנשים? ואם רע יוצר טוב, האם הוא נשאר רע? או שמא מה שנוצר מרע
בהכרח נשאר רע לעולמים? מצד שני, אם דבר מה יוצר טוב - למה אני
קורא לו רע מלכתחילה? אם כך, דיקטטורה ניבזית שכזאת יכולה
להיות דבר טוב? דבר צודק? דבר נכון?..
  אנדרו נשען בידו האחת על הקיר, ובידו האחרת עיסה את עיניו.
  לפתע הוא הרגיש יד על כתפו. הוא פקח את עיניו, וראה מולו את
ג'ושוע. הלה חייך, ועל פניו הבעה האומרת "זה בסדר, אני מבין
הכל."
  אנדרו הביט לצדדים בהיסוס מסויים. "מה, אמרתי את זה
בקול?.."
  ג'ושוע, מבלי להוריד את החיוך, נד בראשו לשלילה, ולאחר מכן
עזב את כתפו של אנדרו והתרחק.
  אנדרו נשאר עומד המום לזמן מסויים. הוא משך באפו, גירד את
השפמפם שהופיע לו בימים האחרונים - הוא היה כה מתוח עד שהיה
שוכח להתגלח, - ולאחר מכן חיבק עצמו והלך לחדר הסמוך, בו כולם
כבר התכנסו.

  הקהל החל להתפזר. בפינת החדר שוחחו שניים עם תיאודור על
גבול הלחש. ג'ושוע ישב על כסא ושתה בלגימות גדולות, רעבות,
לעתים משתעל ומעסה את גרונו - לא פלא, לאחר שעתיים רצופות כמעט
של נאום נלהב, אשר נקטע רק פעמים מספר על-ידי תיאודור.
  אנדרו הסתובב במעגלים בחדר הסמוך. לבסוף הוא אזר אומץ וניגש
לג'ושוע.
  "ג'ושוע..." אמר הוא בהיסוס מסויים.
  "כן?" השיב הלז בקול חלש, מרים עיניו לאנדרו.
  "תקשיב..." אנדרו ליקק את שפתיו. "אז, לפני הנאום והכל,
כשאתה..."
  ג'ושוע חייך חיוך דק, קם, העביר את הכוס לידו השמאלית וסימן
לאנדרו באצבעו ללכת אחריו לחדר הסמוך. הם יצאו.
  "שמע, אנדרו," התחיל ג'ושוע בקול שקט (אנדרו לא היה לגמרי
בטוח אם זאת משום שהיה צרוד, או מפני שלא רוצה שישמעו אותם).
"מה בדיוק אתה רוצה שאני אגיד לך?"
  "מה בדיוק קרה אז? אתה הבנת על מה חשבתי?"
  "אתה רוצה שאני אגיד לך שאני קורא מחשבות?.."
  אנדרו לא אהב את האופן בו ג'ושוע הדגיש את המילה "רוצה".
"אני רוצה שתגיד לי את האמת."
  "אה," ג'ושוע העביר את הכוס מידו האחת לאחרת, אז החזירה
וחייך. "האמת."
  "לעזאזל איתך, ג'ושוע, מה אתה מסתיר? מה אתה, סוכן
ממשלתי?"
  ג'ושוע פרץ בצחוק. הוא צחק זמן רב. הוא דחף את הכוס לבטנו
של אנדרו כדי שהלה יקח אותה, התקפל ואחז בבטנו בידיו. בסופו של
דבר רגליו התקפלו, והוא נשכב על הרצפה, צוחק.
  תיאודור והשניים שדיברו איתו יצאו בדאגה. לכשראה את הנעשה,
תיאודור גיחך קלות, בעצבנות מסויימת. "מה כבר אמרת לו?" שאל
הוא את אנדרו.
  "אחר כך," אמר אנדרו. הוא היה רציני לגמרי.
  ג'ושוע, בינתיים, נרגע מעט. הוא התרומם על ברכיו וקם, נעזר
ביד שהושיט לו תיאודור. הוא עדיין צחקק קלות, מנגב דמעות
מעיניו.
  "שמע, אנדי," אמר הוא לאחר שנרגע סופית. "זה היה אחד הדברים
הטובים ששמעתי כבר מזמן..."
  השניים שדיברו עם תיאודור החליפו ביניהם מבטים, נפרדו לשלום
מכולם ויצאו.
  "עכשיו," תיאודור הסתובב אל אנדרו. "מה אמרת לו שהפיל אותו
ככה?"
  "דיברנו..." אנדרו היסס לרגע. "שאלתי מי הוא באמת."
  "למה העלית את זה שוב?"
  אנדרו הפך את שפתיו לקו דק ולא ענה.
  "אבל מה הצחיק אותו כל-כך?" תיאודור העביר מבטו לג'ושוע,
ואז החזירו שוב לאנדרו.
  "אמרתי - 'מה אתה, לעזאזל, סוכן ממשלתי?', וזהו. והוא התחיל
לצחוק."
  תיאודור הסתכל על ג'ושוע - הלה חייך, וניתן היה לראות שהוא
עושה הכל בכדי לרסן עצמו שלא לפרוץ בצחוק בשנית.
  תיאודור הרים גבה. "טוב, אני רואה שכרגע יהיה בלתי-אפשרי
לדון איתך על משהו רציני, ג'וש. תודיע לי כשתרגע."
  "אהא," הנהן ג'ושוע.
  תיאודור הלך לחדר האחר, וג'ושוע נחת על הכסא הראשון שמצא,
והחל לצחוק שוב.
  רק לאחר דקה, לערך, הבין אנדרו שג'ושוע, למרות הכל, לא ענה
אז על שאלתו.

  "השניים שדיברת איתם, כן..." ג'ושוע צקצק בלשונו.
  "הנרי ופטריק," אמר תיאודור.
  "כן. ועד הזה, בחולצה הכחולה ועם השיער החום."
  "פיטר," אמר אנדרו.
  ג'ושוע חייך, משום מה, אך המשיך. "והזאת עם ג'ינס;
המגולחת."
  "היא? נו..." אנדרו תפח באצבע אחת על סנטרו, כמו מקווה שדבר
זה יקפיץ את שמה לראשו. "הלגה, נדמה לי."
  "אם כך, יש לנו ארבעה." סיכם תיאודור. "זה הכל, בינתיים?"
  ג'ושוע הנהן בהסכמה.
  "טוב, אם כך. אנדרו - זמן אותם לכאן מחר. יש לנו דברים לדבר
עליהם."

  "אנוכי נשבע..."
  "אנוכי נשבע..." חזרו אחרי ג'ושוע ארבעה קולות.
  "לשרת בחיי ובמותי..."
  "לשרת בחיי ובמותי..."
  "ובכל אשר אדרש..."
  "ובכל אשר אדרש..."
  "את אלוהי האמת והצדק..."
  "את אלוהי האמת והצדק..."
  "ואותי, ג'ושוע כריסטיאן..."
  "ואותך, ג'ושוע כריסטיאן..."
  "משיחו ונביאו על-פני הארץ..."
  "משיחו ונביאו על-פני הארץ..."
  "אשר ידריכו אותנו דרך זמנים חשוכים אלו..."
  "אשר ידריכו אותנו דרך זמנים חשוכים אלו..."
  "אל עולם טוב יותר..."
  "אל עולם טוב יותר..."
  "לפי רצונו של אלוהים."
  "לפי רצונו של אלוהים."
  "יהי האל איתנו, בתוכנו. אמן."
  "יהי האל איתנו, בתוכנו. אמן."
  ג'ושוע שילב ידיו בתנוחת תפילה בגובה פניו. "איתנו,
בתוכנו!" הוא הרים את קולו.
  הארבעה שילבו ידיהם באותה התנוחה, וזעקו בהתלהבות: "איתנו,
בתוכנו!"
  ... ובחדר השכן, תיאודור חייך בקצה פיו, וסינן בין שיניו:
"זיג הייל."

  כל השנים-עשר עומדים על הבימה, ידיהם משולבות בתנוחת תפילה
בגובה פניהם. לפניהם עומד ג'ושוע, ידיו מורמות מעל ראשו. הוא
נראה לפתע גבוה מאוד, וכמו אינו מהעולם הזה; שונה, אחר - אך לא
ברור אם לטוב או לרע. אכן, היה בו דבר מה אלוהי...
  "איתנו, בתוכנו," מילמלו שנים-עשר פיות. ג'ושוע שקט.
"איתנו, בתוכנו," קולם הלך והתחזק.
  ואלה הם שנים-העשר, מימין לשמאל: תיאודור, אנדרו, פיטר,
פטריק, הלגה, הנרי, ג'ון, סם, ג'יימס, ג'סיקה, תומס ואדוארד.
  מולם, מתחת לבימה, חדר מלא של אנשים חזר על אותן המלים,
ידיהם משולבות באותה התנוחה.
  לבסוף, המילמול הפך לצעקה. בשלב זה ג'ושוע הצטרף. "איתנו,
בתוכנו!"
  נדמה היה שגרונות האנשים יקרעו עוד מעט, מבלי יכולת לשאת את
הצעקות -  או, אולי, את הכח האלוהי ששרר בחדר.
  אך אז ג'ושוע שלח ידיו קדימה. "השקיטו!" צעק הוא.
  בחדר השתררה דממה מיידית, כאילו סגרה איזו יד ענקית רמקול
גדול עד מאוד. דממה זו נראתה מוזרה עוד יותר על רקע הצלצול,
שעוד נותר באזניים.
  "הזמן קרב," אמר ג'ושוע. "ידידיי - הזמן קרב."
  ושוב הייתה דממה. דממה מתוחה של ציפייה. מה יגיד המנהיג? מה
יגיד המשיח והנביא?
  ... מה יגיד האל?
  "בקרוב יתגלה לנו אלוהים, וייתן הוא הכח אשר יפגיש אתכם
עימו."
  הכח! סוף כל סוף, אלוהים יוכל להדריך אותנו, כפי שמדריך את
ג'ושוע.
  "בקרוב ייתן הוא לנו את הכח! לא עוד נסבול את החוקים
והמגבלות של המשטר הישן. אז תגיע מהפיכתנו המפוארת! היאזרו
בסבלנות, ילדיי, ועוד תזכו לראות את היום!"


3

On and on,
Does anybody know what we are looking for?

                               Queen,
                                ''The Show Must Go On''

  לא הרבה לפני כן

  לא הרבה שרד מוושינגטון. חלקה הניכר של העיר דמה למראות
מסיפורים ישנים על מלחמה גרעינית ועתיד לא מזהיר - מישור
מאובק, זרוע אבנים רטובות, עד להיכן שרואה העין; פה ושם
מבצבצים מפתחים ממתכת, כמו נקודות חן על איזה גוף ענק. רק שחן
במפתחים אלה לא היה, וגם קוטר של מטר היה מוגזם מעט בשביל
ההגדרה האנושית של "נקודה".

  אם אתה חוזר פעמים רבות על מילה כלשהי וחושב רבות על
משמעותה, אתה מרגיש שמשמעות זו נעלמת. המילה דוהה, הופכת חסרת
טעם וריח; דבר מה לא ברור, חסר כל משמעות והגיון.
  דבר דומה יכול לעתים לקרות אם אתה חושב על חייך והמצב
סביבך; לבסוף, אתה מתחיל להרגיש אותם רחוקים, כאילו היו אלה
חייו של אדם אחר, או שמא באו מתוך חלום. ואז, לפתע, כמו סכין
חדה, מפלחת אותך ההבנה שאלה החיים שלך. שלך. ברגעים אלה אתה
מרגיש רעד עובד בכל גופך, ולעתים - במיוחד אם חייך אינם מן
המאושרים - גם בחילה קלה.
  כך בדיוק הרגיש פריץ כאשר צעד על האבנים החלקות של מישור
וושינגטון. הליכה מהירה על רגליים כמעט ישרות, ידיו בכיסים.
ולפתע הוא הרגיש באופן מוזר שאלה הם חייו שיסתיימו עוד עשרים
שנים, לערך - אלא אם כן יצליחו הם בתוכניתם הגרנדיוזית; אך
פריץ הודה לעצמו שאין הוא בטוח כלל בהצלחתה של תוכנית זו.
חייו; רגשותיו; מחשבותיו. רעד עבר בכל גופו, עז עוד יותר
מהקור. הוא עצר, התכופף וירק.
  גופו נרעד בשנית. "לעזאזל," חרק הוא בשיניו. "אני הופך
לאידאליסט."
  אך פריץ התנער במהרה ממחשבות שכאלה והמשיך בדרכו.
  הוא חקר בעיניו כל מפתח ומפתח, מחפש את הדרוש לו. לבסוף
מצאו, ניגש אליו, התיישב על קצות אצבעותיו. הוא ניגב בשתי
אצבעות את האבק הרטוב מעל פני המפתח (מזמן כבר לא פתחו אותו...
או שהאבק כאן מצטבר במהירות שכזו?), מצא כפתור אדום קטן על צדו
ולחץ עליו.
  מרמקול קטן פרץ רשרוש עז, אשר נחלש לאחר מספר שניות. לאחר
זאת בא צפצוף חלש, ואז קול: "וושינגטון, איזור 34B-X, חדר 7A,
שומע."
  פריץ הציג עצמו כ"פון-הייל, פרידריך, שליח מטעם ממשלת
ניו-יורק", והמשיך בלדקלם קוד סודי.  
  השתררה דממה, אשר נמשכה כמה דקות; ואז הקול בקע שנית:
"קיבלת אישור. מתכונן לפתיחה."
  פריץ קם על רגליו וצעד לאחור. המפתח חרק, מאמצעו התרומם
דיסק דק, הסתובב מעט, ואז המפתח כולו עלה וגלש הצידה, כמו מרק
רותח.
  אור אדום חלש פרץ מבפנים. אור מוזר, שכן יחד עם היותו אדום,
הוא היה אור קר; ללא ספק קר.

  הליך הקוד היה ישן. על כל פנים, אפילו אם לא כל-כך ישן, הוא
הספיק להתיישן. הוא פותח כאשר פותחה מערכת ההגנה של וושינגטון,
על כל מקלטיה התת-קרקעיים. הוא נועד להגביל עד כמה שאפשר את
היציאה לפני השטח - או את פתיחתם של המפתחים כלל, - בכך שלכל
דרגה בממשלה היה קוד איתו שלחו אנשים, ורוב תושבי המקלטים נענו
רק לקודי הדרגות הגבוהות. לפי הרעיון, שיטה זו הייתה אמורה
להיות בשימוש ברחבי כל ארה"ב, אך במקומות בהם הערים שרדו, פחות
או יותר - כמו בניו-יורק, - העדיפו לזנוח אותה ולנהל חיי עיר
נורמליים מעט יותר. אך וושינגטון, אשר נראתה לפי כל הכללים של
הציפיות הישנות, גם פעלה לפיהם, וקיימה לה בהצלחה חיים צבאיים
למחצה.
  אך תיאודור עוד זכר את השיטה, זכר היטב את הקוד וההוראות;
זכר גם את מבנה וושינגטון. וכך, הוא איפשר לפריץ להגיע בהצלחה
ליעדו.

  ירד במדרגות המתכתיות, רשרש במגפיו על החול האפור, הנוקשה,
בעודו עוקב אחר האיש.
  מתחת לאדמה היה מעט חם יותר מאשר על פני השטח ממעל - ספק
בגלל מערכת החימום, ספק מפני שכאן, מתחת לאדמה, לא היית נתון
לחסדיהם הקרים של השמיים החרוכים וענני הגשם השחורים שלהם.
  פריץ ליקק את שפתיו הסדוקות, פכר ידיו בעצבנות מסויימת.
  לבסוף הם הגיעו לחדר קטן, שהיה מואר באופן קלוש ביותר. הם
התיישבו לשולחן קטן, ובמשך דקה לא אמרו דבר.
  "אתה יודע," פתח האיש לבסוף. "כמה זמן כבר לא נפתח מפתחו של
חדר זה?"
  פריץ הניד ראשו לאות שלילה.
  "אני איבדתי את ספירת הימים המדויקת, ידידי, אך יותר משנה.
לבטח יותר משנה."
  פריץ הרים מעט את גבתו הימנית. "אינכם יוצאים כלל?"
  "לא."
  "ו..." פריץ שיחק בשערה בודדה על לחיו הימנית. "וכיצד אתם
משיגים אוכל, שתייה?"
  "למעלה, על פני השטח, בין כה וכה דבר לא שרד. ניזונים מהמעט
ששרד כאן - בחדרים, בתעלות האוורור שבין החדרים..."
  "ומים?"
  האיש הראה בעיניו על תקרת החדר. פריץ הסתכל בצייתנות - שם
הייתה תלויה קופסא שחורה, לא גדולה מדי, וממנה התפתלו להם על
התקרה שלושה צינורות.
  "מתקן לסינון מים," הסביר האיש לאחר שחזרו להביט אחד על
השני. "מי הגשמים שיורדים למעלה מסוננים ומועברים למיכלים בתוך
הקירות."
  פריץ הנהן. "ובכן, אתם מבודדים בהצלחה מכל שאר העולם."
  "זאת הייתה המטרה."
  "שמחים שהגשמתם אותה?"
  "במידה רבה - כן. אחרי הכל, אין לנו עיר כדי שננהל בה חיים.
ובאופן עקרוני, איש לא מפריע לנו להפגש."
  "האם עליי להבין מכך שרק אתה מתבודד כך? או שהאופן עליו אתה
מדבר הינו מאוד עקרוני?"
  האיש גיחך. "ממי שאני מכיר, כמעט כולם. אבל בוושינגטון הרבה
מאוד חדרים..."
  "ועד מתי תמשיכו לחיות ככה?"
  "עד שהחולדות בתעלות האוורור לא יפסיקו להתרבות, עד שהעשב
בסדקים בתעלות לא ימות, עד שמתקני סינון המים לא יצאו מכלל
שימוש או עד שהגשמים לא ייפסקו. ואף אחד מאלה לא יקרה."
  "... או עד סוף העולם," חייך פריץ.
  "כן. מעולם לא חשבתי שהמשפט הזה יאמר אי-פעם ברצינות."
בן-שיחו של פריץ משך באפו. "אבל אתה הרי הגעת לכאן עם עניין
כלשהו, נכון?"
  פריץ נאנח, כמו כדי להעביר את מסלול חשיבתו מדבר אחד לאחר.
"אכן כן," אמר הוא. הוא הכניס את ידו אל עומקי המעיל, ודלה משם
תיקייה מקומטת, מוכתמת בכמה מקומות במשהו לא ברור - ולפי
מראהו, גם עדיף היה שכך ישאר. "הנה," הגיש הוא את התיקייה
לבן-שיחו.
  "מה זה?" שאל הלז, בעודו לוקח את התיקייה.
  "קרא ותדע."

  תיאודור נתן לפריץ לא רק את קוד הגישה שלו בוושינגטון.
תיאודור נתן לו גם רשימה של אנשים. היו בה אנשים שתיאודור חשב
שאולי יוכלו לעזור; אנשים שמכירים אנשים שאולי יוכלו לעזור,
ואנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים שאולי יוכלו לעזור. והוא
גם נתן לו תיקייה מקומטת מעט, עליה הייתה רשומה אות אחת בלבד -
ד' ("דת", הסביר תיאודור). בתיקייה היו רשימות של חלוקת התכנית
העתידית לחלקים, טיוטות לאלגוריתמים של החלקים הללו והערות
שוליים נוספות.
  "אבל אם כל מתכנת יעבוד בנפרד, חייב יהיה להיות מישהו שירכז
את הכל," אמר אז פריץ לתיאודור. "מישהו שמבין בכל העניין הזה,
מישהו שיוכל לנהל, ולבסוף לחבר את הכל ביחד."
  "מדויק," ענה לו תיאודור. "זהו האיש הראשון ברשימה שנתתי
לך. הרולד באק, וושינגטון, איזור 34B-X, חדר 7A."

  נשתררה דממה. הרולד תיפף באצבעותיו על חזהו, אחר-כך על אפו;
לבסוף הרגיע את אצבעותיו, והכריחן להכנס אל מתחת לשולחן.
  "גאוני," פסק לבסוף הרולד. "ג-או-ני."
  "זה אומר שאתה מסכים לעזור?"
  "זה אומר רק שזה גאוני," חייך הרולד בעוגמה. "אך זה גם לא
אומר שאיני מתכוון לעזור."
  פריץ הרכין את הראש מעט, עיסה את שורש אפו, ושוב הרים ראשו.
"אין ברשותנו זמן רב, מר באק..."
  "הרולד."
  "אין ברשותנו זמן רב, הרולד. ג'ושוע כבר כמעט סיים לבחור את
תלמידיו, חסרים רק שניים."
  "ואם לקצר - אתה זקוק לתשובתי עכשיו."
  "אפשר לנסח זאת גם כך."
  "הפסק עם כל ההצגות. כמה זמן יש לנו לעשות את זה?"
  לנו. הוא מסכים, זה הוא שעושה הצגות.
  "חצי שנה."
  "לתוכנה בהיקף כזה?! אתם באמת לחוצים בזמן..."
  פריץ לא הגיב.
  "נפלא, נפלא," אמר הרולד, לאחר שחיכה זמן מה. "אני בפנים.
לפחות לעשות משהו, כי רק יושבים ויושבים ככה, ללא מעש... משעמם
אפילו."

  "עקרון בסיסי - כל מחשבה אפשרית תחלוף, בסופו של דבר, בראשו
של האדם; אולי לא מיד, אבל מהר מספיק. וברגע שתאתר התוכנה את
הרעיון לו היא זקוקה, היא תגביר אותו, תחזק אותו, ותגרום לאדם
לממש רעיון זה." הרולד דלה מכיסו חבילת סיגריות, נטל אחת
והדליקה. "מעוניין?" הוא הושיט לפריץ סיגריה.
  "לא אתנגד," לקח אותה פריץ. "בניו-יורק אין לנו כבר
אמיתיות; מאלתרים הכל..."
  "לוקסוס," חייך הרולד בעוגמה. "וושינגטון הבירה, בכל זאת."
  פריץ שאב ברעבתנות את העשן לריאותיו, עוצם עיניו מרוב
אושר.
  סיגריות אמיתיות...
  אמיתיות!
  אך הוא התעשת במהרה, הוציא את הסיגריה מפיו בשתי אצבעות,
ופלט ענן עשן אל אוויר העולם. משום מה, השתררה דומיה.
  "כן," אמר פריץ לבסוף. "העיקרון מדויק. המכונה אינה יכולה
לייצר מחשבות ולגרום להן להופיע, אך היא יכולה לממש כל מחשבה,
לו את הקלושה ביותר, שתופיע אצל האדם עצמו - והאפקט זהה כמעט
לחלוטין."
  "מצוין," אמר הרולד. "נהיה היפותטיים. מסכים?"
  פריץ הנהן.
  "נניח שיש כבר לכולם שבבים בראש..."
  "לכל ילד ישתילו שבב עם הלידה. וההורים לא יוכלו להתנגד,
שכן כל מחשבת התנגדות תדוכא."
  "כמובן. נלך הלאה: יש לנו כוכב-לכת חדש. יש לנו חיים רגילים
לגמרי. הבה נעבור על כמה מצבים מהחיים."
  "הבה."
  "מצב ראשון: קבוצת אנשים נקלעת לאי בודד. אין אפשרות למצוא
אותם. ונולדים להם ילדים."
  פריץ היסס אך לרגע: "הם יהרגו את הילדים."
  "נפלא. ומה אם הם יהיו זוג אוהב ומסור עד כדי כך, שמחשבה
שכזו לא תחלוף אף לא לרגע אצל איש מהם?"
  "לא סביר. ובכל זאת, ברגע שיגיעו לאיזור מיושב, יתפסו את
הילד וישתילו לו שבב. או, במקרה הכי גרוע, יהרגו."
  "ומה אם הילד יגדל על האי, וביום בהיר אחד יוציא את השבבים
מהראשים של הוריו?"
  "אתה לפחות מבין עד כמה זה לא סביר? ובכל זאת - נו, ואז מה?
האם זה איום לאנושות? שלושה אנשים ללא שבבים נגד מיליארד?
ואפילו עשרה אנשים ללא שבבים; אפילו עשרים או מאה - מה הסיכון?
ברגע שהם שוב יתגלו למחשב, הם ייתפסו כולם. מספיק שאיש אחד עם
שבב יראה אותם - המחשב כבר יוכל לזהות זאת, ואז כל הכח יישלח
כדי לתפוסם. אין כאן כל איום ממשי."
  "בעצם, זה שולל כל אפשרות למרד או התקוממות."
  "מובן. איש ללא שבב בחברה של אנשים עם שבבים לא ישרוד. ברגע
שמישהו עם שבב יראה אדם, והמחשב ישים לב שאין לו שליטה על אותו
אדם נראה, יבין המחשב שהאדם הנראה הוא ללא שבב. פשוט וקל."
  "מושלם מדי. זה כמעט מפחיד." הרולד ינק מהסיגריה שלו
והמשיך. "אך עדיין לא עצרתי. מצב שני: יש תקלה בייצור השבבים.
תאונה כלשהי. מה קורה אז?"
  "הורגים את הילדים, עד שתתוקן התקלה; או מקפיאים אותם, היה
ותהיה טכנולוגיה מתאימה."
  "ותיעצר ההתפתחות?"
  "לזמן מה - כן. אם יהיה צורך בכך, אז כן."
  "ואם התקלה תהיה ממושכת מאוד?"
  "עד כמה כבר ממושכת יכולה להיות תקלה? יתקנו אותה, במוקדם
או במאוחר. ובעצם, הגזמתי עם הילדים. עד גיל מסויים אפשר לתת
להם לחיות גם ככה, ללא שבב. ככה שכמה זמן אתה רוצה שהתקלה
תיארך?"
  "ואם עד אינסוף, מה אז? תהרגו את כל הילדים?"
  "אינסוף?.. לא, למה להיות אכזריים... אם עד אינסוף, אז ניתן
לילדים לחיות. לא, אנחנו לא נהרוג את האנושות. הרי במצב של
תקלה אינסופית שכזו, אין לנו סיכוי לשמר את החברה של האנשים
המושתלים. אלוהים ימות. ואם אלוהים מת בכל מקרה, באמת שאין לו
טעם לגרור את כולם לקבר אחריו. זה לא יעזור להם במאומה, וגם לו
לא."
  "כך אתה מדבר עכשיו."
  "כך אמורה לפעול התוכנה, ובדרך הזו היא אמורה לבחור. אך זה
מצב כה לא סביר, שאני בספק שנצטרך להתמודד עמו אי-פעם." לפתע
ידו של פריץ התעוותה, והוא הפיל את בדל הסיגריה - הוא לא עישן
סיגריה אמיתית זמן כה רב, שלא יכל לוותר עליה, וזו שרפה את
קצות אצבעותיו. "לכל הרוחות..." מלמל הוא.
  הרולד חייך. "יש עוד תחום עליו אני צריך לדבר איתך."
  "כן?"
  "תחזוק התוכנה והמחשב. הרי דבר אינו נצחי."
  "נכון."
  "אם כך, מישהו יצטרך לתחזק את המחשב מפעם לפעם."
  "אכן כן."
  "ומי יהיה האיש? האם יהיה לו שבב?"
  פריץ חשב לרגע. "שבב צריך להיות לו, משום שאסור לאפשר
לאנשים ללא שבבים לחיות כלל - חוץ מאתנו, כמובן."
  "ומתוך איזה רעיון הוא יתחזק את המחשב?"
  "הוא יעשה זאת בתור פולחן דתי. ללא כל הבנה של מה שבאמת
נעשה."
  "פולחן דתי, אתה אומר. וכך יהיו כהנים אשר יסבירו לתלמידיהם
הנאמנים את טקס תחזוק המחשב?"
  "כן."
  "ויהיו טקסים נוספים, ללא תוכן פרקטי?"
  "אולי; אם יהיה צורך בכאלה, בכדי להדגיש כמה מעקרונות הדת -
כדי שהמחשבות הדרושות יופיעו אצל האנשים בהקדם האפשרי בכל
מצב."
  "אבל יש בעיה עם כל זה - התוכנה תגביל מאוד את התקדמות
והתפתחות האנושות."
  "התוכנה תפתח את עצמה בעת הצורך. התוכנה היא תוכנה לומדת,
מתפתחת, אשר, במידת הצורך, תוכל לשנות את עקרונות הפעולה של
עצמה."
  "אבל היא נותרת תוכנה. היא משנה את עקרונותיה מתוך עקרונות
מושתלים אחרים. באנושות יש קונפליקטים פנימיים, אשר תורמים
להתפתחות."
  "אלה יהיו קונפליקטים פנימיים בתוך התוכנה, אשר, מן הסתם,
ייערכו לא יותר מדקה. התוכנה תשקול את הבעד, הנגד - ותחליט."
  "אמרת 'קונפליקטים פנימיים אצל התוכנה'. אבל כאלה יכולים
להיות רק אם קיימים רגשות. אתה רוצה תוכנה עם רגשות?"
  "לא לגמרי. אולי לא ניסחתי את עצמי יותר מדי טוב - זאת
הערכה קרה למדי של הטוב והרע לאנושות."
  "אבל זה לא יהיה אנושי, אם כך. האנשים לעולם אינם חושבים
בהגיון קר; תמיד קיים עירוב רגשות - או כמעט תמיד. שינויים
רבים נעשו רק מתוך רגשות של כעס."
  "והאם היו טובים?"
  "כל המהפיכות נעשו מתוך כעס."
  "הן היו קורות גם כך. אנשים כעסו כי לא אפשרו להם לחיות
ברמת חיים מסויימת; הם היו מנסים להשיג רמת חיים זו."
  "זה נושא לוויכוח אחר. ובכל מקרה, כעס אינו הדבר היחיד.
תוכנה ללא רגשות היא לא אנושית."
  "בסדר. לא אנושית."
  "אז אתה רוצה שהאנושות תהיה לא אנושית?"
  פריץ גיחך. "ועד עכשיו היא הייתה אנושית..."
  "יש הבדל בין אנושי להומני. אנשים הם תמיד אנושיים, משום
שכל דבר שאיש עושה הינו, לפי הגדרה, אנושי."
  "אם כך - כן, זה בדיוק מה שאני רוצה. שהאנושות תהיה לא
אנושית. אולי כך יהיה עדיף."
  "ואינך מפחד לאן זה יוביל? אינך מפחד שהתוכנה תעשה בחירה
שגויה?"
  "שגויה? איך אתה מגדיר 'שגויה'? האם כל דבר אנושי הוא נכון?
האם המלחמה הגרעינית הייתה בחירה נכונה? כיצד אתה יכול לדעת אם
משהו הוא שגוי או לא?"
  "ואינך מפחד שהתוכנה תחליט, שהדבר העדיף לאנושות הוא השמדתה
של התוכנה?"
  "מפחד? תראה, אם זה יקרה בתקופת חיינו, אז באמת - השמדת
התוכנה תביא לכך שיעשו לנו לינץ'. זה לא יהיה מהנה במיוחד. אבל
אני לא לגמרי סבור שקיום התוכנה הינו הדבר הטוב ביותר לאנושות
בכל מצב." פריץ ליקק את שפתו. "מה שכן, אני חושב שכדאי יהיה
להכניס לתוכנה מנגנון של שמירה עצמית - שהיא פשוט לא תחליט
שעדיף לאנושות שהתוכנה תושמד."
  "חכה, אז מה חשוב לך יותר, שאתה תחיה באושר ושלווה, או
האנושות? חשבתי שהשני."
  "שאלה קשה." פריץ גירד את סנטרו. "אתה יודע מה, שיהיה כך -
בתקופת חיינו, התוכנה תשמור על עצמה תקינה, ותשמור על מעמדנו
בקרב העם; לאחר שנמות, שתעשה מה שהיא רוצה, למי כבר אכפת."
  הרולד נשען לאחור על כסאו. "לפחות כך."
  פריץ השתעל.
  "בעצם אני טועה..." אמר הרולד לאחר מחשבה קצרה, ושוב התיישר
בכסאו. "לאחר זמן מסויים, התוכנה לא תוכל להשמיד את עצמה -
מבלי להרוג את האנושות יחד איתה. או שזה יהיה לה קשה עד
מאוד."
  "למה אתה מתכוון?"
  "אני מתכוון לאופן בו פועל המוח האנושי. מוחנו נוטה לבנות
עצמו סביב גורמים חיצוניים מסויימים, אשר פועלים ישירות עליו -
או גורמים לו לפעול, - ולבסוף 'מתמכר' להם, כך שאינו יכול
לתפקד באופן נורמלי בלעדיהם. תאר לך מצב: כיתת תלמידים ולה
מורה. המורה הזה עד כדי כך קשוח, שעל כל דבר שהתלמיד רוצה
לעשות, הוא חייב לבקש רשות מהמורה; ועוד, המורה לעולם אינו
עוזב את תלמידיו, ותמיד נמצא לידם כדי לפקח אם אין הם עושים
דבר מה ללא רשותו. עכשיו תאר שלאחר מספר שנים של חיים עם המורה
הזה, הוא לפתע ימות. הרי התלמידים לא יוכלו לעשות דבר מרצונם
החופשי - הם יהיו זקוקים לאישור המורה, ומוחם יחכה לאישורו
זה."
  "אני מבין לאן אתה חותר. אם התוכנה תפסיק לעבוד לפתע, אפילו
מתוך תקלה כלשהי, האנושות לא תצא לחופשי - היא תיכחד, משום
שאיש לא יעשה דבר."
  "בדיוק. מה שיוצר חשיבות עליונה לשמירה על תקינות המחשב."
  "ללא ספק. המחשב כאן הופך לעקב אכילס בממדים של האנושות
כולה."
  "בהחלט לא נעים. לא מצב מושלם כל-כך כפי שהוא נראה ממבט
ראשון, אם כן, בכל זאת. אך אין מה לעשות. תבין, אנחנו מחליטים
כאן על גורל כל האנושות בחדר הזה. אחרי שאנחנו מניעים את
הגלגל, אין עוד אפשרות לעצור בעדו. אנחנו שורפים את כל
הגשרים."
  "לפעמים הגשרים שאנו שורפים מאירים לנו את הדרך..."
  הרולד חייך.
  "וחוץ מזה," הוסיף פריץ, "הגלגל כבר הונע."
  "לא באופן מוחלט. עוד יש אפשרות לעצור אותו. עלינו להיות
שלמים עם עצמנו על מה שאנו עושים, כי לאחר מכן כבר יהיה מאוחר
מדי לייסורי מצפון."
  פריץ נשם נשימה עמוקה. "אני מניח ששנינו יודעים את התשובה
לשאלה הזאת. ידענו אותה כשעשינו את ההחלטה."
  השתררה דממה. פריץ השתעל שוב.
  "ועוד שאלה אחת אחרונה," אמר הרולד. "מה אם יהיה באג
בתוכנה? שגיאה, משהו שלא שמנו לב אליו? אחרי הכל, חצי שנה אינה
זמן רב לכתיבת תוכנה."
  "נתחיל בזה, שעוד יהיה לנו זמן אחרי חצי השנה. גם במהלך
תפקוד התוכנה, יהיה לנו זמן לתקן שגיאות, במידה ואלה יימצאו.
אבל לאחר זמן מסויים..." פריץ נאנח. "טוב, עד אז התוכנה אמורה
לפעול טוב מספיק, וגם אם יהיו באגים כלשהם, הם לא אמורים יהיו
להיות רציניים. אבל בנושא זה באמת שאין לנו מה לעשות. אפשר
לקוות שהתוכנה הלומדת שלנו תבחין בבאגים בתוך עצמה ותתקנם -
אבל אם יהיה באג בהליך זה עצמו, אזי באמת שנהיה חסרי אונים."
  "אז ישאר לנו רק לקוות?"
  "בהחלט."

  במקלט סודי בפרוורי וושינגטון נמצא המבפ"מ. המקלט לא היה
נעול, משום ששימש כמקלט גרעיני בעת המלחמה, ואיש לא מצא צורך
מיוחד לנועלו לאחר מכן.
  במקום, חוץ מהמחשב עצמו, מצאו פריץ והרולד מספר מחשבים עם
פלטפורמות תכנות למבפ"מ, הוראות מדויקות לייצור והשתלת שבבים,
חבילה של כ-100 שבבים מוכנים וגם ציוד מסויים להשתלתם.
  "נפלא," אמר פריץ, סוקר בעיניו את תוכן החדר. "נפלא. אפשר
להתחיל, אם כך?"
   "בהחלט," אמר הרולד. "צריך רק למצוא את האנשים המתאימים.
מצפים לנו טיולים ברחבי ארה"ב שלנו, כפי שאני מבין."
  פריץ הנהן וחייך חיוך צדדי צר.
  "בסדר," נאנח הרולד, כמו מתוך הקלה. "הבא לי את התיקייה
הזאת שלך, נראה אם אני ותד חשבנו על אותם האנשים..."


2

Another hero,
Another mindless crime
Behind the curtain,
In the pantomime...

                               Queen,
                                ''The Show Must Go On''

  לאחר שנתיים

  צעקות. כמעט דבר לא היה ניתן לשמוע בעדן. באולם המלא אנשים
מפה לפה, היה נראה שכל אחד צועק בכל כוחו - ואולי באמת כך היה
הדבר. אז על הבמה שבקדמת האולם עלה ג'ושוע. "הס!" הוא הרים
ידיו.
  האולם השתתק תוך שניות ספורות.
  ג'ושוע הוריד ידיו. "אחיי! הגיעה שעת הנקמה! עלינו להפיל את
הממשלה המושחתת ולהקים משטר צדק! כעת, כאשר רוב אנשי ארה"ב
הטובים כבר הצטרפו למטרתנו הקדושה וכבר הם מחוברים אל אלוהי
הצדק, יכולים אנו לצאת ממחילותינו ולהלחם! ולא אך זאת שאנו
יכולים - זו היא חובתנו הקדושה, למען האנושות!"
  הקהל הגיע לאקסטזה.
  "איתנו, בתוכנו!" צעק ג'ושוע מלוא גרונו - והקהל השיב.
  "איתנו, בתוכנו!"
  "איתנו, בתוכנו!"
  "לנשק, אחיי! קדימה, לעבר העתיד הטוב יותר!"

  האנשים יצאו מהאולם - למלחמתם הקדושה ולעבר העתיד הטוב
יותר. נעלמו הצעקות, אך במקום דממה נותר צלצול מהדהד
באוזניים.
  ג'ושוע ירד מהבמה. תיאודור תפח על שכמו. "איזה נאום...
'לצאת ממחילותינו ולהלחם'?" הוא חייך. "צריך גם כובש זר ואכזר,
ואז התמונה באמת תהיה מושלמת."
  "התאפקתי שלא להזכיר כובש זר," ענה ג'ושוע.
  "שב, נביא," אמר אנדרו, מגיח עם כסא. "אתה צריך לנוח; מספיק
שיחקת את ישו הנוצרי ליום אחד."
  ג'ושוע חייך משום מה, התיישב ונאנח בהקלה.
  "ואם כבר מדברים על ישו ודת, מה אתם חושבים על חברנו
למקצוע?" שאל תיאודור, בעודו מתיישב על קצה הבמה.
  אנדרו התיישב לידו.
  "קודם כל," פתח ג'ושוע. "הוא אינו חברנו למקצוע. הוא מעולם
לא רצה להקים דת חדשה. אלוהים עשה ממנו - מבנו, דרך אגב - שעיר
לעזאזל לכל חטאי האנושות. זה לא לגמרי עזר, אבל הנסיון היה
נחמד. וישו? איזו בחירה כבר הייתה לו, באמת? הוא הטיף דברי צדק
וחוכמה, אשר נראו לו נחמדים בהתחלה, אך היו כעצם בגרונו לקראת
הסוף. הוא הרי ידע שיצלבו אותו; ידע כל הזמן, עוד מההתחלה.
והוא לא כעס על האנשים שצלבו אותו, על פונטיוס פילטוס או על
היהודים, ואין זה משנה כלל אם הם היו אשמים בצליבתו או לא. הוא
כעס על אלוהים, על מה שהוא עשה לבנו שלו."
  תיאודור שתק לרגע. "אבל זאת בהנחה שישו אכן היה בנו של
אלוהים, ובהנחה שאנו מאמינים בברית החדשה."
  "מובן," אמר ג'ושוע, בטון מעט שונה. "אני לא מדבר כאן על
עובדות היסטוריות. אני מעלה השערה על ישו בתחומי הדת. לדבר על
ישו ההיסטורי זה דבר שונה בעיקרו מלדבר על ישו הדתי - אלא אם
כן אתה דתי בעצמך, שאז ישו ההיסטורי והדתי הם בשבילך אותו הדבר
עצמו. או, בניסוח אחר, אז אין לך ישו היסטורי."
  "ואתה דתי?" שאל תיאודור.
  "אני? לא, אני אתאיסט."
  "אני לא לגמרי מסכים איתך," אמר אנדרו, רוכן קדימה. "למה
בעצם אתה טוען שישו כל-כך שנא את התפקיד שניתן לו? הרי הוא
גיבור עולמי, האנשים רואים בו את הטוב בהתגלמותו. חוץ מזה, הרי
ישו קם לתחייה ועלה לשמיים."
  "אבל למה אתה חשוב שהוא רצה להיות גיבור עולמי? ישו היה
בן-אדם כמו כל אחד אחר. כל מה שהוא רצה זה לחיות בשקט ושלווה,
מבלי לחשוב על דברים כמו אלוהים וחטאי האנושות. מעולם לא הייתה
בידו הבחירה. איש מעולם לא שאל אותו אם הוא רוצה להיות מה
שעושים ממנו. וחוץ מזה, זה נשמע כל-כך פשוט כשאתה אומר שהוא קם
לתחייה. אתה באמת חושב שהוא נהנה להיות ממוסמר לצלב? אתה לפחות
יודע עד כמה זה כואב?.."
  "אתה לא נשמע כאילו אתה מעלה השערה," אמר תיאודור. "אתה
נשמע כאילו אתה יודע בוודאות."
  "אולי כי ההשערה שלי היא הגיונית ביותר בתחומי הדת. אם ישו
היה בנו של אלוהים, אז אני בטוח למדי שזה אכן מה שהיה."
  "אבל אם מה שאתה אומר הוא נכון," אמר אנדרו. "למה ישו לא
אמר 'די, נמאס!'? למה הוא לא סובב את גבו לכל ולא הלך משם? למה
הוא לא וויתר?"
  "כן..." ג'ושוע נאנח. "זאת שאלה שגם אני שואל את עצמי לעתים
קרובות. באמת, למה לא סירב?" שררה דממה לזמן ממושך. "נו, קודם
כל, זה לא כל-כך קל לסרב לאלוהים. אולי גם היה לו הכח לעשות
זאת, מאחר שהיה בנו - ואם כך, היה הוא היחיד בעולם שהיה יכול
לעשות זאת. אך בכל זאת, איני בטוח שזה היה בכוחותיו. כך או כך,
הייתה עוד סיבה אחת, מן הסתם חשובה יותר: ישו ריחם על האנושות.
הוא פחד - ואולי גם ידע, - שאם הוא יסרב, אלוהים יוותר על
הרעיון, ולא יהיה עוד מי שייקח על עצמו את חטאי האנושות;
שאלוהים יתעצבן סופית וישמיד את הכל. לפעמים אני חושב שישו היה
זה ששכנע את אלוהים לוותר לאנושות, לסלוח לה. אולי הוא לא היה
צריך לעשות זאת..."
  "אם כך, איפה הוא עכשיו, כדי לבוא ולהגן על האנושות מפני
זעמו של אלוהים?"
  "אולי נמאס לו להגן על האנושות כל הזמן," אמר תיאודור.
"הגיע הזמן שנלמד לפתור בעצמנו את הבלגאן שאנחנו עושים."
  "אל תאבד תקווה," חייך ג'ושוע. "לעולם אל תאבד תקווה."
  תיאודור חייך. "ומה בכל זאת דעתך על ישו ההיסטורי?"
  "אין לי ממש דעה מגובשת בנושא," אמר ג'ושוע לאחר מחשבה לא
ארוכה במיוחד. "אבל מן הסתם היה בחור כזה. לא מיוחד או משהו.
יש לך מושג כמה נביאים כאלה היו אז באיזור? אז הרומאים החליטו
לנקות קצת את השטח, כי זה כבר התחיל לעצבן אותם. תפסו להם
מישהו וצלבו. והיהודים? אלו בכלל לא קשורים לכאן. אבל הרומאים
הרי היו צריכים להמציא משהו כשהם הפכו למרכז הנצרות
העולמי..."
  "לדעתי האישית," אמר תיאודור. "ישו הוא דמות אקלקטית. מצורף
ומורכב מכל מיני מטיפים שהיו באיזור - זה מפה, זה משם."
  "זה יכול להיות," אמר ג'ושוע. "אך על כל פנים, הנצרות כפי
שאנו מכירים אותה כיום אינה לימודיו של ישו, כפי שהוא היה רוצה
לראותם. קודם כל, היה את פאול, אשר מצא פוטנציאל להעביר את
התורה של ישו לעבדים, אך מובן ששינה אותה איך שרק רצה, כדי
שתתאים במדויק למה שהעבדים רצו לשמוע. ומלבד זאת, זה שרומא
קיבלה את הנצרות זה טוב ויפה - אך איך ברצינות ניתן היה לצפות
שתרבות פוליתאיסטית תקבל ותבין באופן טוב דת מונותאיסטית? מובן
שהאנשים שינו את הדת, התאימו אותה להבנתם עד כמה שיכלו. אנחנו
יכולים לראות זאת בנוהגים כמעט אליליים ביחס לקדושים שונים. יש
הבדלים מדת פוליתאיסטית אמיתית, כמובן, אך ניתן לראות הרבה
דברים מוזרים - בלשון המעטה - בנצרות, אשר מעט לא מסתדרים עם
'לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פניי'."
  "ומה איתך?" פנה תיאודור אל אנדרו.
  "אני נוטה להסכים עם ג'ושוע. מן הסתם היה אחד, ישו הנוצרי,
שהטיף למשהו והיו לו איזה תלמידים. בקשר ליהודים, אז אפשר
להוכיח שהם אינם אשמים בצליבתו של ישו. אני לא מאמין שיש טעם
להכנס עכשיו לפרטים, אבל אם לדעת, אפשר לראות שמישהו פיברק את
עניין היהודים בברית החדשה, ובאופן גס למדי."
  "למה לא להכנס לפרטים? כנס, יהיה מעניין לשמוע," אמר
תיאודור.
  "איך שתרצה," אנדרו משך בכתפיו. "נתחיל בכך שמשפטו של ישו
נערך בערב פסח. אף יהודי שמכבד את עצמו, ושלא נדבר על הכהן
הראשי, לא ילך לאסיפת הסנהדרין בערב פסח כדי לשפוט איזשהו
מטיף. יש להם דברים אחרים לעשות. בנוסף - פונטיוס פליטוס היה
נציב רומא ביהודה, והמון של יהודים זה הדבר האחרון שהיה מפחד
ממנו. אם הוא לא רצה לעשות משהו, אז רק הממונים הישירים עליו
היו יכולים לגרום לו לעשות אחרת. ועוד אני יודע שבמשפט של ישו
חוקי הסנהדרין הופרו באופן דרסטי. איני זוכר כרגע בדיוק מה הם
חוקי הסנהדרין, אבל מה שבטוח הוא שהם לא יכלו להוציא גזר דין
לישו בתנאים בהם התנהל המשפט."
  "נחמד, אנדרו. מאיפה אתה יודע את כל זה?"
  אנדרו משך בכתפיו. "מפה, משם..."
  ג'ושוע חייך.
  לפתע הרדיו שהיה תלוי על הקיר החל להשמיע רעשים. תיאודור
ניגש אליו וסובב מחוג כלשהו. "שדר נכנס מפריץ," אמר הוא.
  לאחר כמה שניות של רעשים וחריקות, נשמע קולו החלש של פריץ:
"אנשים, בואו מהר אליי, יש לנו כאן בעיות..."
  תיאודור תפס שני תת-מקלעים, שהושענו על הקיר לידו, זרקם
לאנדרו ולג'ושוע, לקח לעצמו תת-מקלע נוסף ופתח בהליכה לעבר
היציאה מהאולם. "בואו. נראה שפריץ שלנו הסתבך במשהו רציני."

  האמר צבאי הביא את השלושה לצומת שבה פריץ ואנשיו היו אמורים
להמצא. הם יצאו מההאמר, ותיאודור הורה לנהג להשאר במקום.
  מלפנים נשמעו צעקות ויריות. משהו בער והעלה עשן.
  "השארו כאן," אמר תיאודור לג'ושוע ולאנדרו. "אני אלך לחפש
את פריץ."
  הוא הלך קדימה בהליכה מהירה. הופיע ריח של עשן, אשר הלך
והתחזק. ועוד ריח של גומי נשרף. מבעירים צמיגים? - חלפה המחשבה
בראשו של תיאודור.
  אך במהרה הסתבר שריח הגומי הגיע אמנם מצמיגים בוערים, אך לא
מכאלה שהובערו לשם הפגנה - היו אלה מכוניות שרופות (חלקן עדיין
בתהליך), אשר עמדו בצידי הרחוב. מלפנים תיאודור הבחין
בשאריותיו של טנק. הוא גידף חרש.
  הוא המשיך להתקדם, ולבסוף מצא את פריץ. "מה קורה כאן?" צעק
תיאודור, מנסה להתגבר על רעש היריות, אשר עדיין נשמע מקדימה,
והתחזק כל הזמן. "במי יורים? ומאיפה הגיע לכאן טנק?"
  "מה שקורה זה בעיות," ענה פריץ. "הממשלה החליטה לשלוח נגדנו
את הצבא."
  "חשבתי שהצבא לצידנו."
  "מסתבר שלא. לא כולו, על כל פנים."
  "לעזאזל... המהפיכה הזאת הייתה אמורה להיות הצגה, משחק...
מעט ונדליזם ילדותי, לא יותר."
  "ברוך הבא למציאות. יש לנו צבא לטפל בו. איך?"
   "איך? עם אנשים. עם הרבה אנשים. הרוב איתנו."
  "אבל רוב הצבא איתם. יש להם יותר נשק."
  "ולנו יש אנשים. נכין בקבוקי מולוטוב, נשתמש במה שיש לנו.
יהיה דם. הרבה דם."
  "יותר מדי דם."
  "אין לנו ברירה."
  פריץ משך בכתפיו, הרים את תת-המקלע והחל לצעוד קדימה, לעבר
ההמון שהיה בסוף הצומת. "קרא לשאר ובוא," אמר הוא לתיאודור
מבלי להסתובב. "נלך להלחם קצת."
  תיאודור הלך לקרוא לאנדרו ולג'ושוע. הם עלו על ההאמר,
ותיאודור ציווה להקיף את ההמון, כדי לראות מה קורה מלפנים.
לכשהגיעו לשם, תיאודור ראה את החיילים מתקרבים לעבר הצומת.
האנשים שמלפנים ירו בהם, והחיילים ירו בהם חזרה. אי-שם במרחק
נראו מספר טנקים. לפתע פריץ ניגש להאמר בריצה. "תד, אתה רואה
את הטנקים, כן? אנחנו לא נחזיק מעמד כאן, אנחנו חייבים לסגת."
  "עדיף להתמקם בבניינים כאן, לתפוס עמדות. אני אלך למחסן,
אביא תחמושת ורימונים. שלח איתי עשרה אנשים חזקים. אנדי, ג'וש,
רדו כאן ולכו אחרי פריץ."
  פריץ הלך לארגן אנשים. לאחר כדקה הם הגיעו, עלו להאמר,
טיפסו על הגג והתמקמו כולם. ההאמר יצא לדרכו.

  חזרו עם הציוד. תיאודור בירר איפה פריץ התמקם; עלה לשם.
  "ברוך בואך," אמר פריץ, אשר ישב ליד החלון.
  "מישהו כאן צלף?" שאל תיאודור, בעודו מרים רובה צלפים.
  "הבא," אמר פריץ.
  "אתה צלף?"
  "אני הרבה דברים."
  תיאודור משך בכתפיו וזרק לו את הרובה. פריץ הניח את
תת-המקלע, לקח את הרובה, הוציא אותו מהחלון והחל לכוון.
  "כמה עוד זמן עד שהטנקים יוכלו לירות לכאן?"
  "יש זמן. הבניינים בקדמת הצומת חוסמים להם את רוב שדה
הראייה. הם יצטרכו לצאת לצומת עצמו כדי לירות - ושם הם פתוחים.
צריך רק שבפתח אחד הבניינים יחכו להם עם רימונים, אך ככה שהם
לא ישימו לב שיש שם מישהו."
  "אני ארד לארגן," אמר אחד מהאנשים שישבו בחדר. תיאודור
הושיט לו ארגז מתכת אפור עם רימונים.
  תיאודור התיישב בפינה ליד אנדרו וג'ושוע.
  "אתה מודע לעובדה שלא נוכל להשאר כאן יותר מדי זמן, נכון?"
שאל ג'ושוע, כאילו הייתה זו הערה של דרך אגב.
  "למה אתה מתכוון?" שאל אנדרו.
  "אני מתכוון לזה שלא נחזיק מעמד כאן נגד הכוחות שיבואו.
אפילו אם הצלחתם למצוא תחמושת, אין לנו יותר מדי."
  "אני יודע," נאנח תיאודור. "אני מעדיף לחכות מעט כאן, כדי
לא לסגת תחת אש ישירה."
  כך ישבו זמן מה, עד שהבניין כולו הורעד על-ידי פיצוץ. פריץ
נרתע פנימה מהחלון בחצי סיבוב, נצמד לקיר עם גבו והעמיד את
הרובה לצידו. "זה היה טנק," אמר הוא.
  לכשאמר מלים אלו, הבניין הורעד בשנית. "וזה היה עוד טנק,"
גיחך פריץ. "זמן טוב לסגת, הייתי אומר. ייקח להם זמן להביא
לכאן עוד כוחות, כך שהשטח פנוי לבינתיים."

  תיאודור הילך מקיר לקיר בצעדים מהירים ועצבניים, מגדף
לעצמו. לבסוף הוא נעצר ונשען עם ידיו על השולחן. "יהירות,"
סינן הוא דרך שיניו, והיכה על השולחן בידו הפתוחה. "יהירות
ארורה. איך לא תיארתי את זה לעצמי? איך?.."
  "הרגע, תיאודור," אמר אנדרו וניגש אליו. "זו לא אשמתך."
  "זו ועוד איך אשמתי!" הסתובב אליו תיאודור בחדות. "מי לא
חשב לעשות מודיעין בסיסי? מי האמין בטיפשותו שהממשלה לא תתנגד?
מי היה בטוח שהצבא ברובו איתנו?"
  "איך יכולת לדעת?"
  "איך הם ידעו? הם הרי ידעו הכל באופן מושלם. הם הכינו את
הצבא, וברגע שפתחנו במהפיכה, הם הביאו את הכוחות שלהם. אני
בטוח שהם ידעו בדיוק איפה נתחיל את המהפיכה. אני מוכן להתערב,
שכשפריץ יתקשר ויודיע מה המצב בשאר המקומות - אמור היה כבר
להקשר, דרך אגב, - יתברר שגם הם הותקפו ביעילות שכזו. אני רק
מקווה שלא נאבד יותר מדי אנשים."
  "אבל אפילו אם היית יודע, מה היית יכול לעשות?"
  "הייתי יכול למשוך את זה עוד! לחכות, לעזאזל. לתת זמן. אפשר
היה לחכות עד שבאמת לכולם יושתלו שבבים. הרי עדיין מכל
המאמינים רק ל-70 אחוז לערך יש שבבים. היינו צריכים לחכות עד
שיהיו לכולם."
  "ואיך זה היה עוזר לך?"
  "כך אפשר היה להעביר לצידנו את אנשי הצבא אחד אחד. בכח, אם
צריך."
  "כח?" אנדרו נשמע מעט המום. "אתה הרי בעצמך אמרת קודם, שלא
נשתיל שבבים נגד רצונם של האנשים!"
  תיאודור צחקק. "מתי אמרתי את זה, אנדרו? ומה אתה חושב
שאנחנו מתכוונים לעשות עם אלה שיתנגדו? לפתות אותם עם ממתקים?
אין לנו ממתקים, אנדרו. כל מה שיש לנו זה כח."
  אנדרו התיישב. "אבל..."
  "זה לא נושא השיחה," קטע אותו תיאודור. "יש לנו דברים יותר
דחופים לטפל בהם."
  ואז התקשר פריץ. תיאודור הקשיב בדממה במשך כמה דקות, ואז
טרק את השפופרת בכעס. "אמרתי לכם," אמר הוא, והתיישב על כסא
באפיסת כוחות. "לכל הרוחות, איזו טיפשות..." הוא הכה על משענת
הכסא בידו.
  לפתע לחדר נכנס איש ופנה לתיאודור: "הגיע שליח מטעם הממשלה.
להכניס אותו?"
  תיאודור קם. "כן, הכנס אותו," פנה הוא אל האיש. הלה יצא
בצייתנות.
  תיאודור כפתר את חולצתו עד הסוף, לקח נשימה עמוקה, וניסה
להקנות לפניו ארשת אשר לא תביע את כעסו ויאושו. ג'ושוע קם
מהכסא עליו ישב ונעמד מימינו של תיאודור. "תד, עדיף שלפחות
בהתחלה אני אדבר," אמר הוא. "זכור שבשביל העולם אתה רק
תלמידי."
  נכנס השליח. הוא היה לבוש רשמית למדי, ונראה בטוח בעצמו.
  "אני בא מטעם נשיא ארצות הברית של אמריקה," אמר האיש.
"אנחנו דורשים מכם להפסיק את הפעילות החתרנית שאתם עוסקים בה
לאלתר, וכן להחזיר את האנשים לקדמותם."
  "או ש..?" גיחך ג'ושוע.
  "או שאתם תיורו בפומבי."
  "אני מאוד מקווה שברור לכם, שכח טהור לא יעזור לכם כאן.
אינכם יכולים להרוס את המבפ"מ. זה יהרוג את כל האנשים המחוברים
אליו."
  "נכון מאוד. לכן, אנו דורשים מכם להפסיק את פעולתו בעצמכם,
למען לא נאלץ לשפוך עוד דם."
  "ומה אם נסרב?"
  "כפי שאמרתי - אתם תיורו בפומבי."
  "וכיצד זה יעזור לכם?"
  "אתם מעוניינים להקריב את חייכם למען המבפ"מ?" השליח נראה
מעט המום.
  "בהחלט," אמר תיאודור. הוא לא היה לגמרי בטוח בכך - אבל זאת
הייתה התשובה שנדרשה.
  "ובכן, אנו נוכל תמיד לתכנת את המחשב מחדש בעצמנו."
  "אז למה אתם באים אלינו בבקשות? למה שלא תיירו אותנו בפומבי
ופשוט תתכנתו את המחשב מחדש?" התעניין תיאודור בגיחוך.
  השליח נראה נבוך לרגע, אך מיהר להסתיר מבוכה זאת. "אין זה
מרצוננו לשפוך דם מיותר. אנו רוצים לסיים עניין זה עם כמה
שפחות הרוגים."
  מבלפים, הבין תיאודור. "אם כך, למה לא באתם אלינו בבקשה זו
מלפני כן?"
  "כי לא ידענו על כוונותיכם קודם לכן. רק כשהתחלתם במרד
פתוח, נאלצנו, נגד רצוננו, להשתמש בכח פיזי."
  שטויות, חשב תיאודור. למה באמת לא באו אלינו עם חיילים קודם
לכן? האם לא רצו לבוא ללא סיבה, לכאורה? טיפשים, הדמוקרטיה
שלהם רק פוגעת בהם. כמו תמיד.
  "ומה אם נגיד לכם, שאינכם מסוגלים לתכנת מחדש את המחשב?"
שאל ג'ושוע.
  "ולמה זה?"
  "משום שאין בידכם את קוד המקור."
  "נוכל להשיג אותו."
  "הוא הושמד." גם ג'ושוע בילף. אך ניכר היה שהשליח פחד שהוא
יגיד את זה.
  "אנחנו נמצא מה לעשות."
  "אין לכם את האמצעים."
  "ובכלל," אמר תיאודור. "למה אתם מתעקשים להלחם בנו? האינכם
מבינים? כמה כבר זמן נשאר לחיות על פני כדה"א? מה הטעם
להלחם?"
   "הרי אני יכול להפנות שאלה זו נגדכם. אנחנו נלחמים למען
הדמוקרטיה והחירות."
  "אתם נלחמים בעד כלום! אתם תקועים בתפיסת העולם שלכם,
ואינכם מסוגלים להבין שהעולם השתנה! אנחנו מצילים את העולם;
אתם נלחמים כדי להשמיד אותו."
  השליח כחכך בגרונו. "האם עליי להבין זאת כסירוב לקבל את
ההצעה, מר האקסלי?"
  "בהחלט," ענה במקומו ג'ושוע. "אין אנו מתכוונים לשרת ממשלה
נבזית שכזו!"
  השליח עמד דומם לרגע, ולבסוף אמר: "אני אמסור זאת לנשיאי."
הוא הסתובב ויצא.
  לכשיצא, תיאודור וג'ושוע התיישבו באחת.
  "ועכשיו זאת מלחמה פתוחה," אמר ג'ושוע. "אתה משוכנע שהיינו
צריכים לסרב לו בכזו חדות?"
  "לגמרי. מה יכולנו לעשות? הם הרי מבקשים שנפסיק את פעולת
המבפ"מ. זה הרי מגוחך."
  "אני לא מבין מה הם רוצים לעשות," אמר אנדרו. "הרי אין להם
דרך לתכנת מחדש את המבפ"מ בעצמם. הוא לא אמר זאת, אבל ניכר היה
שהוא מבין זאת. אפילו היה בידם את קוד המקור, אני לא חושב שהם
היו מצליחים לשנות את התוכנה הקיימת במבפ"מ."
  "הם נלחמים בשביל המלחמה," אמר תיאודור. "אם אך יצליחו, הם
באמת יירו אותנו בפומבי. ואולי אפילו ישמידו את המבפ"מ."
  "ויהרגו את רוב אוכלוסיית ארה"ב?"
  "בלעדינו, כולם ימותו בעוד 20 שנה. מה ההבדל הגדול?" ג'ושוע
גיחך בציניות.
  "אני בעצמי לא מבין," תיאודור קם מכסאו. "המצב כל כך
אבסורדי, שאיני יודע אם לבכות או לצחוק... טירוף, פשוט טירוף.
גאווה עיוורת."
  כולם שתקו כמה דקות. ולבסוף, ג'ושוע סיכם: "אם כך, עכשיו
אנחנו במלחמה. צריך לארגן אסטרטגיה אמיתית."
  תיאודור הנהן, נאנח, והתיישב על כסאו שוב.

  לאחר חצי שנה

  אני כותב כדי להבין. אנדרו עצר לרגע ונאנח. הוא הביט על
המלים שהיו כתובות על הדף, שיחק עם העט בין אצבעותיו במשך כמה
רגעים, ואז המשיך.
  אני כותב כדי לסדר בראשי את כל מה שקרה. לפני שבוע ממשלת
ארה"ב נכנעה בפנינו רשמית. מאז, אנשינו - כולם עם שבבים -
סורקים את כל הבונקרים של וושינגטון בחיפוש אחר "גורמי סכנה
אפשריים". אלוהים. והרולד שוכב גוסס. זה היה כבר אחרי הכל,
כאשר ניצחנו. כל כך לא במקום; כל כך בוגדני... אני חושב
שהתעלפתי אז. הייתה ירייה, ומיד אחריה - מים, כאב צורם בעורף
והפנים של תיאודור רוכנות מעליי.
  אבל נסחפתי. אני שוב נזרק לסוף, מבלגן הכל...
  אני כותב, כי מאורעות חצי השנה האחרונה נראים לי כדייסה
דביקה. יותר מדי דברים נדחסו לתקופת הזמן הזו.
  בהתחלה הממשלה דרשה את המלחמה המטופשת הזו. מלחמה ללא מטרה,
מלחמה בשביל מלחמה, מלחמה למען עקרונות מתים... האמנם מתים?
האם יכול להיות שהם, בכל זאת, צדקו? תיאודור אומר שחיים בהכרח
עדיפים על מוות. ואני לא יודע. אולי עדיף היה להרוג את האנושות
עכשיו? האם יש טעם בלהוציא אותנו מהעפר, אחרי שבכוח הכנסנו את
עצמנו אליו? אלוהים, כבר יותר משלוש שנים אני עובד על הצלת
האנושות, ועדיין איני בטוח אם אנו באמת מצילים אותה, והאם צריך
בכלל להצילה.
  ובכל זאת, הממשלה טועה. אפילו אם תיאודור טועה, למה להרוג
את האנשים? אפילו אם לתיאודור אין זכות לקבוע בשביל האנשים מה
הם רוצים - הרי גם לממשלה אין זכות זו. והאנשים, אחרי הכל,
בחרו בנו. האם האנשים באמת טועים בבחירה שלהם? האם הכל בא
מייאוש? אבל מה מציעה הממשלה? מוות מהיר? טירוף.
  ... ובכל זאת, הממשלה טועה. הרי אפשר לדמות זאת למצב בו שני
אנשים על ספינה טובעת ממשיכים בקונפליקט ישן שלהם. מה זה משנה
עכשיו, לכל הרוחות? כשבני אדם בודדים פועלים כך, ניתן להבין
זאת; בן אדם יחיד יכול לצאת משליטה, לאבד את עשתונותיו במצב
קריטי, לפעול כנגד כל חוקי ההגיון. אבל האם צבא שלם יכול לעשות
זאת? יכל, כמסתבר. אחרי הכל, צבא מורכב כולו מאנשים יחידים...
  ובכן, נלחמנו. משום שברירה אחרת לא הייתה לנו. הקרבות היו
קשים, עקובים מדם. יותר מדי דם. אנחנו שלחנו אנשים אל מתחת
לזחלי טנקים, רק כדי להאט את התקדמותם. אלוהים, האם היינו
חייבים? אפילו אם אנחנו נלחמנו עבור אידאלים, האם היינו חייבים
לעשות זאת עם כל כך הרבה דם? האם כל האידאלים חייבים בהכרח
להבנות על דם של אנשים? האם אידאלים שווים פחות אם אינם
בנויים על דם של אנשים?
   למה עלינו בהכרח להקריב דבר מה כדי להשיג דבר מה אחר? האם
כדי לעלות לשלב חדש עלינו תמיד להשאיר דבר מה מאחור, בשלב
הקודם - כדי שלא יקשה על עלייתנו? האם, מכאן, שחיי אנשים
"מקשים על עלייתנו" לאנשהו? האם אפשר בלב שלם להגיד זאת? אני
בספק שהיינו אומרים כך אם היינו בין אותם, אנשים שמקשים על
עלייתו של מישהו אחר. ובכלל, איך נדע שאותו דבר שהשארנו
מאחורינו אינו, בעצם, הדבר שאנו מעפילים לפסגה כדי למצואו?
ואפילו אם לא, האם בכלל תשאר משמעות לאותו דבר שנמצא בפסגה,
לאחר שהקרבנו כל כך הרבה? אך אם אנחנו מניחים שלא ניתן להעפיל
לפסגה מבלי להקריב כל כך הרבה, הרי שאנו מגיעים למסקנה שלא
ניתן כלל להשיג באמת את מה שאנו מחפשים. אם אנו מקריבים חיי
אנשים, אותו גביע קדוש מאבד את משמעותו, ויחד אם זאת, אם אנחנו
לא מקריבים חיי אנשים, אנחנו כלל לא יכולים להגיע לגביע
הקדוש... ואולי באמת לא ניתן להשיג אותו הגביע הקדוש. ואולי
האנשים הם אותו גביע קדוש.
  אנדרו העביר את אצבעות ידו השמאלית בשערו וקמץ אותה לאגרוף.
הוא הביט על הדף מולו. "לאן אני מוביל?" שאל הוא את הריקנות
סביבו. "לאן לעזאזל אני מוביל?"
  הריקנות שתקה.
  צמרמורת קלה מצאה דרכה לגבו של אנדרו והתנחלה בשכמותיו. אני
לא יודע מה לכתוב, חשב הוא. ולבסוף אמר זאת בקול: "אני לא יודע
מה לכתוב" - כאילו כדי לבשר תגלית זו לריקנות סביבו. "אבל אני
חייב. אני חייב לכתוב."
  גרפומניה, חלפה בראשו המחשבה. הוא גיחך קלות. לא, לא
גרפומניה. הוא פשוט היה חייב להבין. לסדר הכל. לארגן.
  הוא חשב לרגע, ואז סימן שלושה עיגולים קטנים מתחת לטקסט
שכתב.
  איני יודע אם הייתה אותה מלחמה צודקת, אך אין זה הזמן
עכשיו להתלבט בשאלות אלה. שוב. אני חוזר לאותן שאלות כבר שלוש
שנים, ועדיין נמצא באותו המקום. וחוששני שבאותו המקום גם
אשאר.
  מה שחשוב כעת זה להבין את המלחמה המטורפת הזאת. מההתחלה
היינו במצב של נחיתות מבחינת כוחותינו, כיוון שהצבא האמיתי היה
ברובו לצד הממשלה. אנחנו שיחקנו רק על אנשים; על כמויות. משחק
אכזר, אך אפקטיבי יותר משחששנו. אחרי חודש לערך של קרבות
עקובים מדם, הדבר נהיה לגרוטסקה כלשהי של מלחמת חפירות. הצלחנו
להחזיק - אם כי בקושי - את רוב עמדותינו. והממשלה, מן הסתם,
החליטה לשנות אסטרטגיה. הבנו את זה מאוחר מדי. אז חשבנו שהם
מפחדים לצאת להתקפה ישירה כיוון שמפחדים מאבידות - בניגוד לנו,
הם לא באמת היו יכולים להרשות כאלה. הערכנו שכך המצב גם
יישאר.
  עד אשר הממשלה מצאה פירצה בקוי ההגנה שלנו. פירצה שאנחנו
פיספסנו. הצבא זינק לאותה פירצה כמו חץ מקשת - מהר בהרבה מכדי
שנוכל לארגן מחדש את קוי ההגנה ולשלוח למקום את כוחותינו.
הממשלה הייתה יעילה להחריד. תוך שעות ספורות חיילים פרצו
ל"מפקדה" שלנו בניו-יורק - פשוטו כמשמעו. את ארבעתנו - אותי,
ג'ושוע, תיאודור והרולד - הכניסו לחדר קטן תחת מעקב צמוד, עד
אשר תתקבל ההחלטה מה לעשות איתנו. מזלנו היה שהממשלה רצתה, מן
הסתם, לעשות מהוצאתנו להורג אקט פומבי. הם היו יכולים לירות
בנו כבר שם, כבר אז, והכל היה נגמר הרבה יותר מהר. ולטובתם.
  אבל הם חיכו יותר מדי. פריץ ושארית כוחותיו הצליח להגיע
לוושינגטון בזמן שהממשלה הייתה עסוקה בניו-יורק, והמצב שנוצר
היה דומה למצב בו זוג אנשים עומדים אחד מול השני, כשכל אחד
מצמיד אקדח לראשו של האחר. הממשלה, מן הסתם, לא ציפתה למהלך
זה, והניחה שאנחנו נזרוק את כל כוחותינו לניו-יורק, ששם היא
תוכל לנהל טקטיקה של צוואר בקבוק. אך פריץ פעל אחרת.
  ושוב, יצאנו מזה רק בעזרת יתרון מספרי עצום. הממשלה ניסתה
בפאניקה להחזיר כוחות לוושינגטון, אך בסוף נשארה בלי כלום גם
שם וגם כאן. עד שהם הספיקו להתארגן מחדש, צוותים אחרים שלנו
חזרו לניו-יורק. התנהל קרב קצר ומלוכלך למדי, ואנחנו שוחררנו.
  האמת המלאה היא שאני בעצמי לא מבין לגמרי את האסטרטגיה של
הצדדים כאן, אפילו כשאני כותב מלים אלו. יכול מאוד להיות שאני
טועה בפרטים, ושהכל היה הרבה יותר מסובך ממה שאני כותב. אך את
עניין האסטרטגיה אני השארתי - ומשאיר - לאחרים.
  מסוק לקח אותנו לוושינגטון, שם פגשנו את פריץ. עשינו
חמישתנו כניסה כמעט-מפוארת לבונקר הממשלה בווישנגטון. מעין
תהלוכת ניצחון. מהפסד בטוח - לנצחון. ושוב, שאננות מצדנו. נראה
שכל המלחמה הזאת הסתובבה סביב שאננות.
  אנחנו נכנסנו עם ראש מורם לתוך הבונקר. ואז ירייה, ומיד
אחריה - מים, כאב צורם בעורף, והפנים של תיאודור רוכנות
מעליי...
  הדלת נפתחה בחריקה. אנדרו הסתובב בחדות בכסאו, וראה את
ג'ושוע בפתח, פניו מכוסות זיעה, שיערו מפוזר, עיגולים אפרפרים
מתחת לעיניו. הוא התנשף לרגע, ואז הרים את ראשו, ובקול שקט
ועייף אמר: "הרולד מת."


1

The show must go on,
The show must go on.
Inside my heart is breaking,
My make up may be flaking,
But my smile still stays on...

                               Queen,
                                ''The Show Must Go On''

  לאחר יותר מעשור

  "אתה רואה עם מה אני נאלץ להתעסק?" אמר תיאודור בסלידה,
שולח תנועת יד לעבר האדם שישב על ברכיו בחדר הסמוך, מעבר לקיר
זכוכית עבה.
  "אף אחד לא מחייב אותך," העיר אנדרו. "אתה בעצמך בוחר
להתעסק איתם. רק תגיד - ויהיה לך צבא של בריונים, כולם
משתוקקים לכסח למסכן את הצורה."
  "זאת בדיוק הבעיה - בריונים." תיאודור לקח כסא והתיישב ליד
אנדרו. "הבעיה היא לא לתפוס ולהשתיל. אני רוצה שהם ירצו את זה.
ירצו בכל מעודם, יבכו ויתחננו, ויבקשו סליחה על כך שלא באו
לכאן קודם."
  "הם יכולים לשקר."
  "לשקר לא מספיק. הם באמת ירצו שנשתיל להם שבב. הם באמת
ירצו להיות אחד עם האלוהים. ואז - רק אז - נשתיל להם שבב."
  "אבל מה זה משנה? הרי התוצאה נשארת אותה התוצאה."
  "כן ולא. צריכים להיות בטוחים מכל כיוון. אנחנו לא צריכים
קדושים מעונים. אסור שמישהו יוכל לתפוס איזה פגם, אפילו הקטן
ביותר, בתורה. הכל חייב להיות מושלם. לגמרי."
  "אבל מה יש לתפוס? מי יתפוס? כולם זומבים מהלכים, מה אתה
רוצה, שהם יתקוממו אם יגלו שלמישהו מתישהו השתילו שבב נגד
רצונו?"
  "אם הם יאמינו בנו לפני שהשבב יושתל, יהיה הרבה יותר קל
לעורר בהם את המחשבות הנחוצות לאחר מכן. אצל קדושים מעונים
מחשבות לטובתנו עלולות כלל לא להופיע - ואז יכולה להווצר בעיה.
יש סכנה שהם יהפכו לצמחים, אשר כל מחשבה שלהם מדוכאת, ודבר
אינו מתבצע."
  "עד עכשיו הכל פועל מצוין."
  "אבל אין טעם להסתכן. אנחנו לא במצב המתאים כדי להסתכן
עכשיו. אין לנו שום סיבה לאבד אנשים סתם כך."
  "אתה מפחיד, תד."
  "זאת העבודה שלי."
  "ובכל זאת, איש לא מחייב אותך לעשות את זה בעצמך... זאת
הרי..."
  "עבודה מלוכלכת," סיים תיאודור.
  אנדרו ליקק את שפתיו. "נו, כן... זה הרי כל כך מלוכלך,
תד."
  "ואתה פוחד לזהם את ידיך העדינות, אה? אנדרו ידידי, אם אתה
נותן הוראות, אתה חייב להיות מוכן לבצע אותן בעצמך."
  אנדרו נאנח אך לא הגיב.
  "אני לא צבוע. יש לי כבוד עצמי, למרות שכל מה שאתה רואה בי
זה מפלצת. אני הרי יודע, אנדרו. אחרי כל השנים האלה, ואתה
עדיין לא מסוגל להחליט אם אתה איתנו או נגדנו."
  "אני..." התחיל אנדרו, אך השתתק.
  "הנה," תיאודור הצביע על האיש בחדר הסמוך. "אלה נגדנו. זה
מה שקורה להם. אני מציע לך לבחור עכשיו מאיזה צד של הזכוכית
בדיוק אתה רוצה להיות. כי אפשרות שלישית, אנדרו, אין לך. אם
תעשה פוזה, זה לא יעזור לאף אחד. אתה ראית פעמים אין-ספור מה
קורה לאלה שעושים פוזה. אתה רוצה להיות שם? אני לא בטוח שיש לך
את האומץ."
  "אני מקנא בהם, תיאודור. לפעמים אני מקנא בהם. יש להם את כח
הרצון כדי לעשות את זה. הם יודעים - הם מבינים, הם מנחשים - מה
עומדים לעשות להם. ובכל זאת, יש להם את כח הרצון לא לבגוד
באמונותיהם. ולי..." אנדרו נאנח. "ולי אין. אני מפחד. מהכאב
אני מפחד. ממה שאני רואה, שאתם עושים להם... אני מפחד." הוא
השפיל מבט.
  "אמונותיהם? מה שוות האמונות, אם כל מה שיש לעשות איתן זה
למות בכבוד? אפילו שאנחנו לא באמת הורגים אף אחד מהם, הרי אני
יודע - אתם מקבלים את זה כמוות; אתה והם. ואם לא כמוות, אז
כדבר הכי גרוע שיש בדיוק לפני מוות - כמו להיות צמח."
  אנדרו הרים מבט מעט כועס אל תיאודור. "אמונות צריכות לתמוך
בצדק, לא בכח."
  תיאודור חייך. "כאן אתה טועה. אתה רואה, זאת בדיוק הבעיה
שלך - אתה אידאליסט. אתה מאותם אנשים שסוגדים לאמת."
  "ומה רע בכך? האין האמת הטוב העליון? האם שאיפותינו
העליונות אינן אמת וצדק?"
  "אין דבר כזה, אמת. אמת קיימת רק בשביל האדם הפרטי, והיא מה
שהוא מאמין בו כרגע."
  "אבל יש אמת! איפשהו, מעבר לרמת התפיסה האנושית, הרי יש
אמת! הרי יש משהו שבאמת קיים, אשר יהיה קיים, בין אם נדע עליו
או לא!"
  "ומה בכך? מה תעשה עם הדבר הזה? בשביל מה הוא יועיל לך
בדיוק? בשביל האנשים שיש להם שבב - אלוהים הוא אמת. כל מה
שנעשה - בשבילם הוא אמיתי וצודק. אם כך, הגשמנו את הטוב העליון
שלך - אמת וצדק."
  "אבל זה הרי שקר! שקר המוני!"
  "אמת היא שקר המוני. אמת היא השקר שבו אתה מאמין כרגע. מה
אתה רוצה לעשות עם האמת המופלאה והתמידית והבלתי-תלויה הזאת
שלך? נגיד למשל, שבחדר זה יושבת עכשיו מפלצת - הנה שם, בפינה.
אבל אתה לא מסוגל לראות אותה, להריח, להרגיש, או לתפוס בעזרת
חושים כלשהם. אתה יכול לעבור דרכה, לידה, מבלי שמשהו ישתנה.
המפלצת לא יכולה לפגוע בך, היא לא יכולה לתקשר איתך, ולעולם -
לעולם - לא תדע שהיא שם. תגיד לי, אנדרו, האין זה שווה בדיוק
למצב בו המפלצת כלל לא קיימת שם?"
  "אבל היא שם! היא הרי שם, מה זה משנה שאנחנו לא יכולים
לתפוס אותה? היא הרי שם!"
  "ומה תעשה איתה שם? תתפלל אליה? זה אלוהים, ידידי. הוא שם,
אבל אתה לא יכול לתפוס אותו. והמפלצת הזאת היא שטות - בדיוק
כמו שאלוהים הוא שטות. יצירת הדמיון הפרוע מדי של האנושות. אם
אין לך מה לעשות עם המפלצת הזאת, אז עליך להניח שהיא לא קיימת
כלל. זה הרי בסיס המדע, אם כבר. אתה יכול לחשוב, אם זה ממש
גורם לך הנאה, שהמפלצת קיימת. אבל כשאתה פועל, אתה פועל כאילו
שהיא לא קיימת. אתה פועל לפי ההנחה שהאמת הפרטית שלך היא היא
אותה אמת בלתי-תלויה. ואין לך איך עוד לפעול, כי את האמת
הבלתי-תלויה לעולם לא תוכל לתפוס ולהבין אפילו. לפחות משום
שעצם העובדה שאתה תופס אותה בעזרת חושיך הופכת אותה לתלויה
בהם. לעולם לא תוכל לדעת שאתה לא מהופנט, חולם, או דבר מה
דומה..."
  אנדרו נשך את שפתו התחתונה.
  "ואפילו," אמר תיאודור. "אפילו אם ניקח את האמת הזאת שלך
כמשהו עקרוני, הרי שצדק הוא לבטח אצל אנשים בלבד. או שמא אתה
רוצה להגיד שיש אילו עקרונות צדק מחוץ לבני האדם? איזה עקרונות
מוסר, אשר קיימים, התקיימו מאז ומתמיד, ויישארו לעולמי עד,
אפילו אם כולנו נמות?"
  "למה לא, בעצם?"
  "שטות! אנחנו יוצרים את עקרונות המוסר שלנו. אנחנו יוצרים
את הצדק, והצדק שלנו הוא אך ורק מה שאנו מאמינים בו שהוא צודק.
זה בדיוק כמו האמת - מה שאתה מאמין בו שהוא צודק, הוא, לגביך,
צודק. ומה שהחברה מאמינה בו שהוא צודק, הוא, לגבי החברה, צודק.
פשוט וקל."
  "נו, בסדר, הצדק הוא באמת יצירה של בני האדם. אבל אתה הרי
יודע, אתה הרי מבין שמה שאתה עושה אינו צדק!"
  "זה ועוד איך צדק. זה הצדק הכי טהור שאי-פעם תשיג - כל בני
האדם, ללא יוצא מהכלל, מסכימים שהם חיים בצדק ואושר."
  "אבל זאת רק אשליה!"
  "אתה טועה. יש אשליה, אבל כלל לא זאת. האשליה שאתה מחפש היא
זאת: האשליה שהם בכלל בני אדם. הם לא בני אדם, הם חיות. הם
מאושרים, וזה כל מה שהם יודעים לעשות - להיות מאושרים. הם כמו
מסוממים תמידית."
  "הנה, אתה בעצמך אומר שאתה הופך אותם ללא-אנשים, לזומבים!
אתה מעקר אותם."
  "אני עושה אותם מאושרים."
  "אבל מה שווה האושר שלך? הרי יש הרבה יותר מאושר בנאלי..."
  "חבר'ה, אני חושב שיש משהו שתרצו לראות," נשמע לפתע קולו של
ג'ושוע. אנדרו ותיאודור הסתובבו אליו, וגילו אותו נשען על קורת
הדלת.
  "מזמן אתה כבר מקשיב לנו כאן?" שאל תיאודור.
  "מספיק זמן כדי להבין על מה אתם מדברים."
  "אז מה רצית שנראה?"
  "משהו שכתבתי לא הרבה אחרי מהפיכת ארה"ב המהוללת. מעולם לא
מצאתי את הזמן לסיים את זה; בעצם, אני אפילו בקושי התחלתי...
סתם, כמה מחשבות שהופיעו לי. מובן שזה מעולם לא נועד לפרסום.
אבל אני חושב שיהיה לכם מעניין למדי לקרוא." הוא ניגש אליהם,
והגיש לתיאודור כמה דפים מקופלים לארבע. תיאודור פתח אותם,
יישר על ברכו וקרא בקול מעט דרמטי את הכותרת: "האמת מאחורי
הדת."
  הוא שלח מבט לעבר ג'ושוע - כאילו מבקש אישור להמשיך בקריאה.
ג'ושוע הנהן בראשו קלות. אז תיאודור כחכח בגרונו והחל לקרוא.

ג'ושוע כריסטיאן - האמת מאחורי הדת

הקדמה: מהי דומיניקטיה?

דומינוס - אל, אדון (לטינית). קרטוס - שלטון (יוונית).

  דומיניקרטיה היא שלטון, בו הממשל, בדרך ישירה או עקיפה,
שולט באופן אבסולוטי על מחשבותיהם ופעילותם של האנשים תחת
שלטון זה, ומסוגל לגרום להם לחשוב או לבצע כל דבר שהוא, מבלי
יוצא מן הכלל.
  דרך ישירה: מצב, שבו הממשלה מפקחת ישירות, תמיד, על מה
שעושים האנשים בכל רגע נתון, וקובעת את מעשיהם. זה היה המצב,
לו אכן היה אלוהים מפקח על האנושות.
  דרך עקיפה: מצב, שבו משהו אחר, ולא הממשלה, מפקח על
האנשים - אך לפי רצון הממשלה. זה המצב הקיים, כאשר לא הממשלה,
אלא המחשב מפקח על האנשים - אם כי לפי התוכנית הנמצאת בו.
  חברה דומיניקרטית יכולה להתקיים, כעיקרון, רק בעזרתם של
אמצעים טכניים חיצוניים כלשהם, אשר יתנו לממשלה שלטון אבסולוטי
שכזה.

פרק 1: על האושר ועל הצדקת הבחירה של השמדת התבונה

  בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" כותב קאנט את הדברים
הבאים:

  "... והנה, אם נניח כי הקיום, השלווה, במלה אחת האושר, הוא
עיקר תכליתו של הטבע ביצור שיש לו תבונה ורצון, נמצא כי הטבע
היה אוחז בטכסיס רע מאוד, אילו בחר את תבונתו של היצור לשליח
לכוונתו זו. מפני שכל הפעולות שהיה לו ליצור לעשות לשם תכלית
זו וכל חוקת התנהגותו היו מותוות לו בדיוק רב יותר ע"י
האינסטינקט; ואותה התכלית היתה מושגת ע"י כך בבטחון רב יותר
מכפי שאפשר היה בידי התבונה. והתבונה, אילו נוספה וניתנה לו
ליצור מחונן כזה, לא היתה צריכה לשמש לו אלא לשם כך שתהא
מתבוננת בהכנת טבעו המוצלחת, משתוממת עליה, שמחה בה, ומודה
עליה לעלה המיטיבה; ולא כדי שתכניע את שקיקתו להנהגתה החלשה
ותעשה את כוונת הטבע פלסתר. בקיצור, הטבע היה מעכב בידי התבונה
מלפרוץ אל גבול השימוש המעשי ומלהתאמר להמציא לו, בידיעותיה
הדלות, את תכנית האושר ואת תכנית האמצעים להשגתו. מקבל היה
הטבע על עצמו לא רק את בחירת התכליות, כי אם גם את בחירת
האמצעים, ובהשגחה נבונה היה מפקיד את שניהם בידי האינסטינקטים
בלבד.
  "ובאמת אנו מוצאים, כי יותר שתבונה מפותחת ונותנת את דעתה
על הנאת החיים ועל האושר, יותר הולך האדם ומתרחק מקורת-הרוח
האמיתית. ומזה נולדת אצל רבים, ודווקא במנוסים ביותר בשימוש
התבונה ובלבד שיהיו גלויי לב כדי להודות בכך, מידת מה של
מיסולוגיה, כלומר של שנאת התבונה. משום שלאחר הערכת כל
היתרונות שהם מפיקים (...) - הריהם מוצאים כי באמת מרובה הדאגה
שהעמיסו על עצמם מן הטובה שהרויחו. וסופם הם נוטים לקנא יותר
מאשר לזלזל בסוג הפשוט של בני האדם, שהוא קרוב מהם להנהגת
האינסטינקט הטבעי ואינו נותן לתבונתו להשפיע הרבה על
התנהגותו..."

  אך את זאת אומר קאנט בהנחת יסוד, שיש איזו תכלית עליונה
של הטבע, שלשמה הוא נתן לנו את התבונה - ומכאן הוא מסיק את
מסקנתו בדבר זאת, שעל התבונה לשמש אותנו כדי להיות מוסריים
ולפעול לפי חובות המוסר. מובן שקאנט הניח שלטבע יש מטרה כלשהי
ביצירתנו, ואחרת אף לא יכול היה לחשוב, שהרי היה נוצרי מאמין,
וקיום האלוהים לא היה בגדר שאלה בשבילו. אך מה אם אנו מניחים
שאין אלוהים, ויש רק אבולוציה טהורה, אשר נתנה לנו את התבונה
לא מתוך כוונה תחילה כלשהי, אלא ביד המקרה, משום שכך היא
התפתחה, האבולוציה - ועוד, משום שהאינסטינקטים בטבע אינם
מתפתחים ומסתגלים לתנאי הסביבה כפי שיכולה התבונה?
  שהרי אם זהו המצב, אין סיבה שלא נשתמש בתבונה להשגת האושר
הטהור - אמנם חבל שאין לנו לשם כך אינסטינקטים, אך עלינו לנצל
את מה שבידנו באופן המירבי.
  וקאנט צדק, באומרו שהתבונה אינה כלי טוב במיוחד להשגת האושר
העילאי - וכיוון שאינסטינקטים חזקים מספיק אין לנו, עלינו
ליצור אותם בשביל עצמנו. אם התבונה מפריעה לנו להשיג את
האושר, עלינו להשמיד אותה - או לתת לה תפקיד של "התבוננות
מהצד", לפי קאנט.
  במקרה שלנו, האינסטינקטים הם הנהגת המחשב - התבונה נעלמת
לגמרי, ונותר לנו רק לעשות את מה שמורה לנו המחשב, שזה שווה
ערך בדיוק לעשיית הדברים שמורים לנו האינסטינקטים.

  כאן מן הראוי לשאול אם אנו אכן יכולים, בלב שלם, לקרוא למצב
זה אושר. למטרה זו אביא את דבריו של הפילוסוף סמארט (J.J.C.
Smart), מתוך הספר "תועלתיות: בעד ונגד". שם הוא מדבר על
הדוגמא המפורסמת של המחקר, בו הכניסו לעכברים אלקטרודות
לאיזורים מסויימים במוחם, ובעזרת לחיצה על דוושה יכלו העכברים
לגרום לעצמם אושר עילאי. סמארט מתאר מצב, בו לאנשים יהיו
מחוברות אלקטרודות זהות, והם יוכלו להפעיל אלקטרודות אלה
ולגרום לעצמם הנאה. והנה נראה מה אומר הוא על אושרם של אנשים
אלה:

  "על כן, הגיעה העת שנתבונן מחדש במושג האושר. האם נאמר
שמפעיל-האלקטרודות מאושר באמת ובתמים? על שאלה זו קשה להשיב
תשובה ברורה, שכן מושג האושר הוא מושג מכשיל. אך בין אם נאמר
כי מפעיל-האלקטרודות הוא 'מאושר' ובין אם לא, אין ספק כי (א)
הוא יהיה שבע-רצון ו-(ב) הוא יהנה. הרתיעה שאולי אנו חשים
מלומר כי מפעיל-האלקטרודות הוא 'מאושר' עשויה לנבוע מהסיבה
הבאה: ייתכן שמפעיל-האלקטרודות שבע-רצון בתכלית, מתענג בשלמות
על הפעלת האלקטרודות, ואולי אינו רוצה להמיר את גורלו בגורלו
של איש. וגם אנו עצמנו, אם היינו נעשים מפעילי-אלקטרודות, אולי
היינו נעשים שבעי-רצון ומרוצים בתכלית. אך בכל זאת, כפי שאנו
היום, אנו פשוט לא רוצים להיעשות מפעילי-אלקטרודות. אנו רוצים
דברים אחרים, אולי לכתוב ספר או להתקבל לנבחרת קריקט. אם מישהו
היה אומר לנו 'ממחר ואילך תיאלצו להיות מפעילי-אלקטרודות', לא
היינו מרוצים. אולי החל ממחר, מרגע שפעולת האלקטרודות היתה
מתחילה, היינו נעשים שבעי-רצון בתכלית, אך עתה אין אנו
שבעי-רצון לנוכח אפשרות זו. אין אנו מרוצים כשאומרים לנו שנהיה
במצב מסוים החל ממחר, על-אף שאנו יודעים כי החל ממחר נהיה
מרוצים בתכלית. (...) דבר זה מסביר, סבורני, חלק מהיסוסנו לומר
כי מפעיל-האלקטרודות הוא 'מאושר'. מושג האושר קשור למושג
שביעות-הרצון: כדי להיות מאושר במידה מתקבלת על הדעת, עליך,
לפחות, להיות שבע-רצון במידה מתקבלת על  הדעת, אם כי יש צורך
גם בדברים נוספים. אמנם ייתכן שנהיה שבעי-רצון אם נעשה
מפעילי-אלקטרודות, אך עתה אין אנו שבעי-רצון לנוכח האפשרות
שניעשה מפעילי-אלקטרודות. בדומה לכך, אילו נעשה סוקרטס שוטה,
ייתכן שלאחר מכן היה שבע-רצון לחלוטין. עם זאת, אילו הודיעו לו
מראש שבעתיד ייעשה שוטה, היה נעשה עוד יותר בלתי-מרוצה משהיה
למעשה לפני כן. (...) במקרה של מפעילי-האלקטרודות ובזה של
סוקרטס והשוטה, אנו נקרעים בבת אחת בין שתי מגמות מנוגדות."

  אך יש בעיה מסויימת בהגיון של סמארט כאן - הוא מניח שלאותם
מפעילי-אלקטרודות אין ברירה אלא להפוך למפעילי-אלקטרודות, כמו
שלסוקרטס אין ברירה אלא להפוך לשוטה. אך מה בדבר המצב, בו
נותנים לאנשים בחירה חופשית בין אם להיעשות מפעילי-אלקטרודות
או לאו? לפי סמארט, יבחרו האנשים בהכרח להשאר בעלי תבונה ובעלי
רצונות אחרים, ולא להפוך למפעילי-אלקטרודות - אך לא כך הדבר.
קודם כל, האנשים הפשוטים, אשר ממילא מחפשים את מקסימום ההנאות
בחיים, יבחרו, מן הסתם, להפוך למפעילי-אלקטרודות. אלה שאין להם
שאיפות ורצונות החורגים מתחום היום-יום, אלה שאין להם שום
צרכים רוחניים נעלים - אלה שחייהם הם חיים בהמיים במידה רבה.
  אכן, נראה כי החכמים, הפילוסופים, המדענים, לא ירצו להפוך
למפעילי-אלקטרודות בשום אופן - אך הרי בדבריו של קאנט, שצוטטו
לעיל, ניתן למצוא הוכחה לכך שאף הם עשויים לבחור בחיים כאלה,
שהרי הוא דיבר על "מיסולוגיה", ועל קנאת החכמים בפשוטי העם.
  כמובן, לא כולם יסכימו להיות מפעילי אלקטרודות. אני אישית
הייתי הראשון להתנגד לכך - כמו גם שהייתי הראשון להתנגד להשתלת
שבב בראשי, אשר ישלול ממני את חופש הבחירה. אך רוב האוכלוסייה,
ללא ספק, תסכים לרעיון האלקטרודות - והרי רוב האוכלוסייה
הסכימה באמת להקריב את חופש הבחירה שלה.
  חוץ מזה, לטעמי, הגדרת האושר של סמארט היא אובייקטיבית מדי
- ולא "אובייקטיבית" מהבחינה שהיא מתייחסת לכל בני-האדם, אלא
מהבחינה שהיא מתייחסת לכל המצבים של האדם הנתון המסויים. אכן,
סוקרטס החכם לא היה מאושר מהידיעה שהוא עומד להפוך לשוטה. אך
סוקרטס השוטה הינו אדם אחר, והוא אינו יודע שפעם היה לא מאושר
במחשבה שהוא עומד להפוך למי שהוא היום - הוא מאושר באופן מלא.
וכך, אדם לא מאושר (סוקרטס החכם היודע שיהפוך לשוטה) הופך לאדם
מאושר לגמרי (סוקרטס השוטה) - ואין עוד סוקרטס חכם כדי שלא
יהיה מאושר. לכן, לטעמי, אם האדם המסוים מאושר במצב בו הוא
נמצא כרגע - הרי הוא אדם מאושר במלוא מובן המלה, משום שהוא אף
פעם לא היה לא מאושר (הוא גם לא היה קיים קודם לכן); אין עוד
אף אדם אחר שיהיה לא מאושר. את מצביו השונים הללו באדם ניתן
לכנות "אישויות". ולכן, אם האישיות מאושרת - הרי האושר הוא
מלא, ואין בכלל להחשיב את דעותיהן של האישויות שקדמו לה.
  כך שאפילו אם נכריח אדם דרך עינויים להפוך למפעיל
אלקטרודות, הוא, באישיות של מפעיל-האלקטרודות, יהיה מאושר
בדיוק באותה מידה כמו האדם אשר בחר להיות מפעיל-אלקטרודות
ביודעו את כל התוצאות. ואפילו אם יזכור את העינויים, הוא יחשוב
לעצמו, "עד כמה טיפש הייתי שלא רציתי להפוך למפעיל-אלקטרודות!
עד כמה טוב שהכריחו אותי להפוך לכזה!"
  נראה מוזר המשפט "להכריח להיות מאושר" - אך זה תקף רק בתחום
האישיות הבודדה. אכן, לא ניתן להכריח אישיות אחת להיות מאושרת.
אבל ניתן להחליף אישיות זאת באישיות מאושרת, אשר אותה כבר לא
יהיה צורך להכריח להיות משהו.

  ולכן אענה בחיוב על השאלה: כן, אנו יכולים לקרוא למצב בו
אנו מנוהלים ע"י מחשב "אושר" בלב שלם - משום שהאישויות שלנו,
אשר יחיו במצב זה, יהיו מאושרות בלב שלם.
  ואם הגענו למסקנה, שהאושר העילאי והאבסולוטי מושג ע"י השמדת
התבונה - אנו נמצאים בפני שאלה: למה עלינו לבחור את האושר ולא
את התבונה? מובן שכאן יהיו הדעות חלוקות. תורתו הטלאולוגית
(משמע, תורה אשר מעריכה את מוסריות המעשה לפי תוצאתו, תהא
הכוונה אשר תהא) של אריסטו, למשל, אשר מלכתחילה מזהה את האושר
עם העיון (והתבונה) הייתה בוחרת בתבונה - משום שהייתה מסרבת
מלכתחילה לקרוא למצב של דומיניקרטיה "אושר". ליתר דיוק, תורה
זו גם כן הייתה בוחרת ב"אושר", אלא שהגדרתו של זה שונה מעקרונה
- ולמען האמת, גם מעט תמוהה, כיוון שאיני מכיר רבים חוץ
מאריסטו, המחזיקים בטענה שהאושר העילאי מזוהה עם העיון. מובן
גם שהתועלתיות של בנתם ומיל, אשר מזהה את האושר עם ההנאה
והיעדר הכאב, הייתה בוחרת באושר. כדי לתמוך בתורת
הדומיניקרטיה, אראה גם שהתורה הדאונטולוגית (זאת אומרת, תורה
אשר מעריכה את מוסריות המעשה לפי כוונתו, תהא התוצאה אשר תהא)
של קאנט הייתה בוחרת באושר ולא בתבונה - למרות שממבט ראשון
נראה, שדווקא קאנט טוען לטובת התבונה.
  העקרון העליון בתורתו של קאנט הינו הצווי המוחלט: עשה
מעשיך רק על-פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות
גם כן כי יהיה לחוק כללי. משמע, כאשר בן-האדם רוצה לעשות דבר,
עליו לחשוב קודם, אם הוא יכול לרצות שהמעשה הזה שלו יהיה לחוק
כללי - שכולם ינהגו באופן דומה.
  והנה נביט על הכלל המעשי של הדומיניקרט: "אני נותן לממשלה
את חופש בחירתי ואת תבונתי, משום שאני יודע שכך אני אהיה מאושר
לגמרי ואאמין באופן מלא בכל מה שאני עושה". ברור שהדומיניקרט
ירצה בהפיכת כלל מעשי זה לחוק כללי: "כל אנשי העולם יתנו
לממשלה את חופש בחירתם ואת תבונתם, וכך יהיו מאושרים לגמרי
ויאמינו באופן מלא בכל מה שהם עושים". וגם בצורת חוק-הטבע
("עשה מעשיך כאילו יהיה הכלל המעשי של פעולתך, על-ידי רצונך,
לחוק-טבע כללי"), אין שום סיבה להתנגד לכך - משום שאין חוק-טבע
המחייב אותנו להשתמש בתבונתנו. להיפך, התבונה היא משהו מיוחד
לנו בטבע, כך שאם כבר, היא יוצא הדופן ולא החוק. ואם, בעזרת
התבונה, אנחנו מחליטים לוותר עליה, אין סיבה שהטבע יתנגד לכך.

  תיאודור הניח את הדפים על ברכיו. השתררה דממה.
  לבסוף אנדרו אמר: "זה יפה מאוד, שאתה מסיק לי שלפי התורה של
קאנט זה בסדר. אבל אני לא ממש מסכים עם קאנט, מצטער. קאנט
מניח, שאם לזרוק את כל הרגשות, התחושות והנטיות של האדם, אזי
יתגלה איזה רציונל עליון ואחיד - ואזי כל בני האדם, ללא יוצא
מן הכלל, יסכימו על אותם הדברים. אבל אני איני מסכים שרק
התחושות הן שגורמות לנו להיות בעלי דעות שונות. לדעתי, אין שום
רציונל עליון ואחיד לכל בני האדם. כל אחד ודרך המחשבה שלו.
תיאודור כאן מסכים שלכל בני האדם יושתלו שבבים. אני לא.
ה'חוקים הכלליים' שלנו שונים; ומה אתה מציע לנו לעשות במקרה
הזה? ובכלל, מה אתה חושב? אתה חושב שצריך לוותר על התבונה?
הרי זה כאילו שאתה הורג את ה'אישיות' שלך, כפי שכינית את זה.
זה הרי כמו התאבדות."
  "נתחיל בזה, שרוב האנשים הסכימו לכך בעצמם," ענה ג'ושוע.
"ולמען האמת - הרוב הזה כבר מספיק לנו כדי לעשות כל מה שעולה
על רוחנו. אם אתה רוצה, קרא להם מתאבדים - אבל אין לי גם שום
דבר נגד התאבדות. האישיות שלי - על כן, אני עושה איתה את מה
שאני רוצה."
  "אתה משווה זאת למפעילי-האלקטרודות. מפעילי-האלקטרודות הם
כמו מסוממים. יש סיבה למה סמים היו מנוגדים לחוק - והיא לא
הפגיעה בבריאות."
  "נכון מאוד. אתה יודע מה הסיבה? הסיבה היא שחברה של מסוממים
אינה יכולה לתפקד. אם כולם נמצאים בעולם ההזיות הקטן והמאושר
שלהם, לא יהיה מי שייספק אוכל, מים, חשמל, שירותים וכי"ב.
לכן הסמים היו מחוץ לחוק. זה לא נעשה לטובת האנשים - זה נעשה
לטובת החברה. ובמקרה שלנו, כל ה'מסוממים' המאושרים שלנו יכולים
לתפקד. הם אפילו יתפקדו ביעילות מקסימלית, יעבדו כמו חמורים -
אם המחשב יחליט שזה לטובת כלל החברה. ויחד עם זאת, הם יהיו
מאושרים כפי שלא היו מעולם."
  "ומה עם מה שתיאודור עושה כאן? עם זה אתה גם מסכים?!"
  "זה בדיוק כמו סמים לא חוקיים - הכל למען החברה. אנחנו באמת
לא יכולים להסתכן במרד של אזרחים גאים בזמן הלא מתאים... גם
ככה לכולנו יש זכרונות לא בהירים מדי ממהפיכת ארה"ב. מלבד זאת,
יש לי הרגשה שאנחנו שוכחים משהו - תבונה, אושר, אנחנו הרי
עושים הכל כדי להציל את האנושות. ברירה אחרת אין לנו - לא
מצאנו כזאת, על כל פנים, ועכשיו כבר אין זמן לעשות משהו. הרי
אנחנו לא עושים את בשביל האושר, אנחנו עושים את זה למען
החיים..."
  "אבל עדיין... זה הרי לא צודק! אתה הרי הנביא שלנו, ג'וש,
תגיד לפחות אתה משהו!"
  "תיאודור הוא זה שמחליט בפועל, לא אני. אם הוא חושב שעדיף
כך - מי אני שאתנגד?"
  אנדרו הביט על ג'ושוע בתסכול. "אתה הרי הנביא... זה היה
הרעיון שלך מלכתחילה! אתה לא מסוגל לשבת בשילוב ידיים ולהתבונן
בלי מלים במה שקורה לעולם מסביבך!"
  "אני מסוגל, אנדרו. אני מסוגל, וזה גם בדיוק מה שאני עושה."
ובאומרו מלים אלה, ג'ושוע הסתובב ויצא מהחדר - משאיר את כתביו
אצל תיאודור.

  "אתה כמעט גרמת לי להתבייש בעצמי," אמר תיאודור, בעודו ניגש
לג'ושוע, שישב ליד השולחן בחדר הסמוך, ראשו מונח על השולחן,
ידיו משולבות מתחת לפניו. אפשר היה לחשוב שהוא ישן - אבל
תיאודור ידע שהוא ער. הוא בכלל לא ראה את ג'ושוע ישן בשבועות
האחרונים. כששאל אותו על כך, ג'ושוע ענה משהו מעורפל על נדודי
שינה זמניים שפוקדים אותו מפעם לפעם, ושהוא יסתדר.
  "כמעט?" שאל ג'ושוע, מבלי להרים את ראשו מהשולחן. הוא לא
נשמע ציני כהרגלו, הוא נשמע אפילו מעט עצוב.
  "כן, ג'וש, כמעט."
  ג'ושוע לא ענה. הם ישבו בדממה במשך דקה, תיאודור ליקק את
שפתיו הדקות בעצבנות מסויימת.
  "איפה אנדרו?" שאל לפתע ג'ושוע - עדיין מבלי להרים את ראשו
מהשולחן.
  "יצא לאנשהו, לא הסביר..."
  "אני מקווה שהוא לא הלך להתאבד," העיר ג'ושוע - ותיאודור
שוב שם לב, שלא הייתה כל ציניות במשפט. ג'ושוע אמר אותו
ברצינות מלאה.
  תיאודור נגע קלות בכתפו של ג'ושוע. "ג'וש, אתה בסדר?"
  ג'ושוע הרים את ראשו והסתכל על תיאודור. עיניו היו אדומות
ורטובות - הוא בכה, הבין תיאודור. מבטו היה כמבט של כלב.
תיאודור הרים גבה. "ג'וש?.." שאל הוא בהיסוס. "אתה..?"
  "יש לך משהו לעשן?" קטע אותו ג'ושוע בקול שקט.
  "ממתי אתה מעשן?"
  ג'ושוע לא ענה. הוא רק משך באפו וחיכה, עד שלבסוף תיאודור
הוציא מכיסו מצית וחפיסת נייר צהבהבה, דלה מהחפיסה סיגריה
והושיטה לג'ושוע, יחד עם המצית. ג'ושוע הדליק את הסיגריה, שאף
את העשן לריאותיו, ולאחר מכן נשף אותו החוצה דרך נחירי אפו.
בתהליך זה הוא, משום מה, צחקק בעצבנות, מה שגרם לעשן להתפזר
בצורות משונות מול פניו.
  "הסוף מתקרב," אמר הוא. "אתה יודע, כל מה שקרה מאז המהפיכה
נראה לי, משום מה, כה סוריאליסטי; כאילו קרה בחלום. הכיבוש
העולמי הזה, הקמת מפעלי האוכל, הנאומים ההמוניים, אחד אחרי
השני, אחד אחרי השני, ללא הפסקה, מבלי לנוח, מבלי לעצור בשום
מקום ליותר משבוע..."
  "כן, יש בזה משהו."
  "הסוף..." אמר ג'ושוע, ועיניו נעוצות בחלל שמעבר לתיאודור,
מעבר לחדר, ובכלל - מעבר. "הסוף."
  "הסוף," חזר אחריו תיאודור.
  "הסוף הינו רק התחלה חדשה," ציטט ג'ושוע. ולפתע עיניו חזרו
והתמקדו בתיאודור. "ומה אחר כך?"
  "מתי, אחר כך?"
  "אז, אחר כך? אתה חשבת על זה אי-פעם? על מה שיהיה אחרי שכל
זה יגמר. שם, בכוכב הלכת החדש שתמצאו - מה תעשו שם?"
  תיאודור לא אהב את האופן, שבו ג'ושוע השתמש בגוף שני.
"נחיה, אני מניח," אמר הוא לבסוף.
  "תחיו ומה תעשו? מה תעשו שם אתה, פריץ, אנדרו? חשוב."
  "ואתה," הוסיף תיאודור.
  ג'ושוע הביט בו לרגע. "אתה חשבת על זה אי-פעם?" חזר הוא על
שאלתו.
  "נשרוף את הגשר הזה כשנגיע אליו," אמר תיאודור. "מה אתה
רוצה שנעשה שם? נבנה עולם חדש. עתיד טוב יותר, אם זה מה שאתה
רוצה לשמוע."
  "עתיד טוב יותר? אתם הרי תאכלו אחד את השני..."
  תיאודור הרים גבה. "מה זה?"
  "תחשוב בהגיון. אתה ופריץ לא תסתדרו ביחד, בשום אופן. שניכם
רוצים שלטון, ושניכם רוצים אותו מוחלט. אתם שני זאבים בודדים,
ואינכם יכולים לסבול שותף לתפקיד. מישהו מכם ינצח, ויהרוג את
השני - או ישתיל לו שבב. זה לא מן הנמנע. אם היה עליי להמר,
הייתי מהמר עליך. אבל עצתי שלי - התחל כבר עכשיו לארגן לעצמך
מצע קטן כנגד פריץ. אני בטוח שהוא גם הבין מה עומד לקרות - ואם
עדיין לא הבין, אז יבין בקרוב, - ויארגן לעצמו מצע זהה כנגדך.
אני חושב שלך יש יותר שליטה כרגע, ולכן אני מאמין שאתה תנצח
בקרב הזה. אבל מישהו מכם לבטח לא יצא חי מהקרב הזה - או,
לפחות, לא חי במובן שהיה רוצה."
  תיאודור שתק לרגע. "ואתה? מה לגביך?"
  "אני?" ג'ושוע נאנח. "מה לי יש לעשות שם? אין לי מקום בעתיד
הזה, כל התפקיד שלי מתמצה כאן, בכדה"א. פשוט אין לי מה לעשות
שם. לכן, מן הסתם, אני גם אל אעשה שם כלום."
  "למה אתה מתכוון, לא תעשה כלום? אתה דמות חשובה מכדי להיעלם
סתם מהבמה."
  "האמת היא שלא. יש לי משהו שאני צריך להגיד לכם, תוכנית
קטנה. אבל את זה אני אגיד כשאנדרו יבוא, הוא גם צריך לשמוע את
זה."
  "ואם כבר מדברים על אנדרו, מה לדעתך יהיה איתו, אה?"
  "איתו? זה תלוי בו, באמת. אם הוא יתחיל להתנגד למה שיתרחש,
אז, מן הסתם, הוא יזכה לגורל הצפוי למפסיד בקרב - מוות או שבב.
למרות שאם פריץ ינצח בקרב, אני חושב שגורל זה יהיה צפוי לאנדרו
גם ככה. פריץ לא אוהב את אנדרו, ולא מבין מה יש לך איתו. חייב
להודות, גם אני לא תמיד מבין מה יש לך איתו."
  תיאודור לא ענה. הוא רק הסתכל על ג'ושוע במבט נוקב. עליו,
על הנקודה הכתומה הקטנה שבקצה הסיגריה שלו, על נחשי העשן הדקים
שהתפתלו מנקודה זו.
  "והנה אנדרו!" אמר לפתע ג'ושוע. הוא תקע את הסיגרייה בקצה
פיו וקם.
  אנדרו נכנס בהליכה אדישה, שלח לעבר ג'ושוע מבט מעט מופתע -
"וממתי אתה מעשן?.." - והתיישב על הכסא הפנוי ליד השולחן.
  "ג'ושוע," פנה אל הלז תיאודור. "רצית לספר משהו כשאנדרו
יגיע?"
  "כן," אמר ג'ושוע, והתיישב חזרה בכסאו. "העניין הוא שאנחנו
צריכים לסיים את זה לא סתם, אלא באופן מיוחד. צריך לעשות בשביל
הסיום משהו מיוחד, משהו שיזכר לעולמי עד, משהו שיהיה חלק בלתי
נפרד מהדת."
  "משהו גדול," אמר תיאודור. "כן, אתה צודק. זה באמת יעזור
לעצב את התדמית. ומה אתה מציע? אני הרי מבין שיש לך רעיון
כבר..."
  "בהחלט יש: הקרבה עצמית."
  אנדרו הרים גבה.
  ג'ושוע קם והתווה על מפרק ידו תנועה של חתיכה. "התאבדות.
למען האנושות, והכל. זה מוטיב קיים וישן, והוא יעבוד טוב כמו
שהוא עבד טוב מאז ומתמיד. אין שום דבר טוב יותר מהקרבה עצמית
אלטרואיסטית כדי לעודד אנשים. זה מודל לחיקוי - משהו שהאנשים
עצמם אינם מסוגלים לעשות, אך מבינים בכל רוחם, שזה דבר מה טוב
עד לאין שיעור."
  "עם נאום מלהיב לפני זה, אני מניח."
  "נו, זה ברור. יש לי הרבה שטויות שאני יכול להגיד בנאום
הזה, אל תדאג לי."
   "הרבה מלים יפות, הרבה אפקטים מיוחדים..." תיאודור הרים את
מבטו לתקרה, חושב, ושוב הוריד אותו. "כן, זה באמת יכול
לעבוד."
  אנדרו ישב לרגע בשקט. "אבל למה, אני לא מבין? הרי כולם
ממילא יעשו את מה שאנחנו רוצים... לא?"
  "קודם כל - זה יפה," חייך תיאודור חיוך עצבני.
  "אה?" לא הבין אנדרו.
  "זאת בדיחה ישנה למדי," הסביר תיאודור. "באים לרבי ושואלים
אותו: רבי, למה צריך לעשות ברית מילה? עונה הרבי: קודם כל - זה
יפה."
  אנדרו שתק לרגע. "לא מבין," אמר הוא לבסוף בכעס כלשהו. "מה
מצחיק?"
  תיאודור צחקק והחווה תנועה לעבר אנדרו, מביע בכך שהוא מוותר
לעולמי עד על כך שהוא אי-פעם יהיה מסוגל להבין את ההומור הדק
בבדיחה. "בכל מקרה, אנדרו, זה קודם כל יפה. ובנוסף, יש בכך מן
השלמות. זה תורם. צריך שתהיה דת כלשהי, אפילו עם קיום השבבים.
זה יעזור לבנות את הקהילה. דת צריכה מנהגים כמו אוויר לנשימה.
אנחנו צריכים מנהגים."
  "ואחר כך מה תעשה?" שאל אנדרו את ג'ושוע. "תשחק את עצמך מת?
תסתתר מכולם, לא תופיע לקהל?"
  "כן," אמר ג'ושוע לאחר שתיקה. "זאת בעצם הסיבה החשובה יותר
למה אני רוצה לעשות את זה - כל-כך נמאס מהחובות שלי בפני
האנשים, בפני העולם... אין לי שום רצון להיות מסמר הערב כל שני
וחמישי, אני רוצה לנוח. ואלא אם כן אני אהיה מת, הם לעולם לא
יתנו לי לנוח. אז אני נאלץ למות."
  "ויש לך רעיונות כלשהם בקשר לסיבה מדויקת למה אתה עושה את
זה?" שאל תיאודור לאחר דממה קצרה. "אתה יודע, צריך להגיד לקהל
משהו."
  "יש הרבה," אמר ג'ושוע. "זאת לא בעיה להמציא משהו. נגיד, יש
איזושהי תקלה בהמראה, ורק אני - השד יודע למה - יכול להציל את
המצב... זה לא כל-כך קשה להמציא משהו מתאים."
  "תקלה נשמעת טוב," אמר תיאודור. "אתה עולה לבמה, נושא נאום
מלהיב, ואחרי זה קורה דבר מה, ואתה היחיד שיכול לעזור; ואתה
מקריב את עצמך למען..." הוא השתתק לרגע וגירד את אפו. "כן,
אפשר. בהחלט אפשר."
  ג'ושוע חייך. "אני שמח שאהבת את הרעיון."
  נשתררה דממה. לבסוף תיאודור תפח על ברכיו וקם. "טוב, אם כך
צריך לתכנן את הכל, לארגן את הציוד לכך... ואחר כך צריך להתקשר
לפריץ, איפה שהוא לא יהיה, לברר מה קורה עם ההכנות להמראה. לוח
הזמנים לחוץ, אחרי הכל, אין לנו יותר מדי זמן פנוי כאן."

  פלטפורמה אפורה ענקית, דחוסת אנשים, נמתחת מקצה אופק אחד
לקצה אופק שני. רעש איום, אין שומעים דבר מלבד צעקות האנשים.
אנדרו עמד מאחורי הבמה, העביר את משקלו מרגל לרגל בעצבנות
והתרגשות. תיאודור בקצה החדר דיבר על משהו טכני עם פריץ.
ג'ושוע נעלם לאיפשהו לפני כמה דקות ועוד לא חזר.
  אז תיאודור ניגש אל אנדרו. "התחיל," אמר הוא.
  "מה התחיל?" שאל אנדרו בקול לא יציב.
  "רצף השיגור. אנחנו כמעט מוכנים להמראה."
  עמדו בשקט לכמה רגעים. "ואיפה ג'ושוע?" שאל תיאודור.
  "כאן," ענה ג'ושוע, מופיע. "מה, מוכנים?"
  "כמעט."
  ג'ושוע לקח כסא והתיישב. "זהו," אמר הוא. "אתם תופסים את
זה? עשינו את זה. סיימנו."
  "הצלנו את האנושות," אמר תיאודור.
  "כן... הצלנו את האנושות."
  ג'ושוע קם ועשה כמה סיבובים בחדר.
  "הנה שם הציוד שלך לקראת האקט," אמר תיאודור. "אתה זוכר איך
עושים הכל, כן?"
  "זוכר, זוכר," ענה ג'ושוע באדישות מסויימת. "גם את כל הנאום
אני זוכר בעל-פה כבר. 'הרגע הגדול של האנושות', וכל השטויות."
  אנדרו נאנח, הלך לקצה האחר של החדר והתיישב שם. תיאודור עמד
במשך זמן מה, ואז פעל לפי דוגמתו של אנדרו.
  ואז צלצל הטלפון. תיאודור קפץ ממקומו וניגש אליו. לאחר
שהניח את השפופרת במקומה, ג'ושוע קם ושלח אליו מבט שואל.
תיאודור הנהן לו בהסכמה - זה היה פריץ; הכל מוכן עכשיו, היה זה
תורו של ג'ושוע לעלות לבמה.
  תיאודור נאנח. ג'ושוע שלח מבט אחרון לעבר האביזרים ששכבו
לידו, ופתח בהליכה מהירה לעבר הבמה. תיאודור עמד לרגע המום
מעט, ואז רץ לעבר ג'ושוע, תפס אותו בכתפו וסובב אותו אליו
בחדות. "מה לעזאזל אתה עושה? למה אתה עולה לבמה בלי האביזרים
עליך?"
  ג'ושוע עמד לרגע בשקט, ואז הוא חייך אל תיאודור בחיוך מעט
עצוב. תיאודור עמד, ולא יכל להוציא מעצמו אף מלה. אז ג'ושוע
הוריד את ידו של תיאודור מכתפו. אנדרו ניגש אליהם בהליכה
מהססת.
  הם עמדו בשקט במשך שניות ספורות. ולבסוף תיאודור הוציא
מעצמו, על גבול השמיעה: "מי אתה?"
  ג'ושוע חייך שוב. "כבר שכחת איך קוראים לי?.." הוא תפח על
שכמו של תיאודור, הסתובב והלך לעבר הבמה.
  אנדרו שלח מבט אחריו, ואז הסתכל על תיאודור. "הוא... הוא
רוצה להגיד שהוא..? אבל..."
  "כן, אנדרו," אמר תיאודור בשקט. "זה הוא."
  "אז איך הרשית לו ללכת?!" זעק אנדרו, וכבר התכוון לרוץ אחרי
ג'ושוע לבמה - אך תיאודור עצר בעדו.
  "בשביל השלמות, אנדרו. אסור לנו להשאיר שום פגם בתורה.
אפילו לא הקטן ביותר. מה שלא יהיה - הוא באמת עשה זאת."
  "אבל איך אתה יכול?" שאל אנדרו בתסכול. "אנחנו... אנחנו הרי
הורגים אותו, תיאודור! אנחנו הרגנו אותו! שוב..."
  "הוא לא רצה להשאר איתנו; מקומו לא איתנו. הוא נביא, לא
פוליטיקאי. הוא לא רוצה להיות כאן כדי לראות את מה שיקרה."
  אנדרו התמוטט על הרצפה; דמעות זלגו על לחייו. "מה עוללנו,
תד? מה עוללנו?.."
  אך תיאודור לא ענה. הוא רק הביט החוצה, על טיפות הגשם שנפלו
שם על במת העץ.
  זה היה האחרון בגשמים.
  ... זה היה המלקוש.

LAUNCH

ביבליוגרפיה (ל"האמת מאחורי הדת")

א) קאנט עמנואל, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, הוצאת ספרים
ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2003. תרגום
לעברית: מ. שפי. עמ' 21-23.

ב)J.J.C. Smart, Utilitarism: For and Against, Cambridge
University press, 1973, pp. 18-20
תרגום לעברית: האוניברסיטה הפתוחה (הקורס "בעיות בפילוסופיה של
המוסר", יחידה
4, עמ' 16-17).

           מרץ 2003 (?) - מאי 2005