היא הייתה בלא ספק ילדה של חורף.
אף על פי שנולדה באביב, השמים התכולים וריח הפריחה לא הצליחו
לשנות את עמדתה.
כבר בילדותה, אהבה לצאת מן הבית בימים גשומים במיוחד ולעמוד
תחת כיפת השמים. להרגיש את הטיפות זולגות על פניה, להירטב עד
לשד עצמותיה.
ימים כאלה עשו אותה מאושרת. בחורף, החיוך לא מש מפניה כמה
חודשים ברציפות. כבר בסביבות אוקטובר, כשמשב קריר של אוויר זרם
לאזורנו, חיוך קל החל להתפשט על פניה. בנובמבר, שהביא עמו ימים
גשומים, היא החלה לפרוח.

רוב האנשים מסביבה לא הבינו ללבה.
כשירד בחוץ גשם, הם העדיפו להתכרבל בפוך החם, ולכל היותר
העדיפו לצפות בו מן הבית. בדרך כלל הם העדיפו את ימי הקיץ
החמים, את האביב הססגוני או את הסתיו בשלכת.
בלי גשם, בלי רוח, בלי סופות רעמים וברקים, בלי עננים.

היא נהגה לשבת שעות ולהביט מן החלון החוצה. לראות את טיפות
הגשם הנקוות על החלון, ואת אלה ההופכות לשלוליות.
היא התמכרה לריח העולה מן האדמה הלחה ולא הצליחה להסיר את
עיניה משמי החורף המעוננים.
התעוררות ליום סגרירי ואפור מילאה את לבה שמחה.
היא ייחלה לימים וללילות שהביאו עמם סופות רעמים עזות.
היא נהגה לפתוח לרווחה את כל החלונות בבית ונתנה לאוויר המקפיא
לחדור לביתה ולנשמתה.
היא רעדה מקור, אבל הייתה מאושרת.

בחורף, היא צפתה בהתלהבות במהדורת החדשות רק בגלל התחזית
שהוגשה בסוף המהדורה. כשהודיעו שהולך להיות שבוע סוער במיוחד,
היא הייתה בעננים. היא עקבה בדריכות אחר כמויות המשקעים שירדו
והתאכזבה מכל יום בהיר שהפציע באמצע החורף.
באותו יום ראשון שלא יישכח לעולם, היא גמרה את כל הסידורים שלה
ובשעה 20:00 בדיוק התיישבה מול הטלוויזיה. המהדורה נפתחה כמדי
יום ביומו והיא לא הריחה שום דבר מסריח. מי יודע, אולי בגלל
שהספיקה להתקלח בטרם ישבה לצפות בחדשות. כמה דיווחים על תאונות
סוף השבוע, תקציב הממשלה, וירוס קטלני שיש להיזהר מפניו,
ההתנתקות. באמת ששום דבר לא היה יכול להצביע על העומד להתרחש.
וזה הפך את הכול לקשה הרבה יותר, כמעט לא נסבל.
אחרי הפסקת הפרסומות הקצרה, הודיעו המגישים שהם עוברים להודעה
המרכזית של המהדורה. הם קראו לדני רופ שיצטרף אליהם, והיא תהתה
מה לעזאזל יש לו לעשות שם, הרי יש עוד איזה 20 דקות תמימות עד
לשעת התחזית. אבל גם אז, היא עדיין לא חשדה בכלום. למעשה, היא
אפילו לא יכלה לדמיין מה הולך לקרות ואיך החיים שלה הולכים
להשתנות. ואז זה התחיל. היא חשבה לרגע שהיא חולמת, אבל מהר
מאוד גילתה שאי אפשר להתעורר מן הסיוט ושהוא מציאותי לחלוטין,
לצערה.
היא לא יכולה לשכוח את הרגע שבו אמרה המגישה, שמהיום אין יותר
חורף. שהוא בוטל, בשל קיצוצים בתקציב המדינה, ולא ישוב עוד
לשרור באזורנו. היא שמעה אותה מדברת ולא ממש הצליחה להבין מה
היא אומרת. לרגע קט היא כבר לא הצליחה לשמוע כלום ורק ראתה את
השפתיים שלה זזות. היא מוכנה להישבע שהיא אפילו ראתה איזה חיוך
קטן מסתתר בזווית הפה של המגישה.
והיא פשוט סירבה להאמין.
הדבר היחידי שהיא הייתה בטוחה שיהיה אתה תמיד, נלקח ממנה. בלי
שום אפשרות למחות.
בלי להתריע כמה ימים מראש, בלי לשאול לדעתה.
דמעות ניגרו על לחייה.