לילה יורד על גבול לבנון - דוח האגודה לחקר האפטיה.
"שדות מבצעים", הודיע הקול בקשר. לא שחשבתי על מה שהולך בקשר.
אז עוד לא קראו לי שדות מבצעים. אני דווקא חשבתי עליה. על הריח
של השמפו הזול שהייתה משתמשת בו תמיד, על הבטן הרכה, על העירום
המכוער שלה, שמשום מה, היה הטוב ביותר שיכולתי להשיג. יותר
משהיא הייתה יפה, היא הייתה המקסימום יופי שיכולתי לתפוס.
והאמת, שבכלל לא נהניתי אתה. הנשיקות שלה תמיד עיצבנו אותי,
והיא תמיד הייתה מבקשת אותן כשלא בא לי. אתם יודעים מה? לא
הייתי נהנה אפילו לשכב איתה, אם אתם שואלים אותי, והאמת היא
שזה ממש לא מזיז לי את קצה הביצה, ולא איכפת לי.
רק שבאותו הערב חשבתי עליה. דווקא באבט"ש המסריח הזה, תשע מאות
קילומטר מהבית. אולי בגלל שבן זונה מהמשטרה הצבאית החליט לספר
לי על הבעיות שלו עם החברה, ופתאום רציתי גם. ככה זה כשאני
נשאר לבד בלילה. פתאום מתחשקים לי דברים שאין לי, ואני נעשה
מבואס, במקום להבין שזה באמת לא משנה אם יש לי מישהי או אין לי
מישהי.
פתאום מישהו צעק בקשר "כרמלה!" זה הצחיק אותי קצת. כנראה בבסיס
ליד, יש אחד קוראים לו פיטוסי. הוא משגע כבר יומיים וחצי את
הקצינים שאחראים על המשמרת. די הופתעתי ששמעתי בקשר "פיטוסי!
די בלאק!", כי חשבתי שאף אחד לא יזהה אותו אף פעם. רק לפני
שנתיים הייתי פיטוסי כזה. למה אני חייב להתדרדר כל כך?
הטלפון צילצל, אבל לא עניתי. אני לא רוצה לשמוע את הקול שלה.
יש לה חבר חדש, כנראה מוצלח יותר ממני. היא רוצה להתקשר לספר
לי, איך היא תשכב איתו, כמו שהיא שכבה עם הקודם, וכמו שהיא
תשכב עם עשרים אלף, חוץ ממני. רק שאותי היא הכי אהבה. וזה
הטריד אותי כמו תזמורת יתושים, וטוב שלא איכפת לי עכשיו.
"כרמלה, אני קורא לך, עבור".
"הלילה אני לא אקלוט אותה, ופיטוסי ימשיך לחכות לכרמלה שתענה
לו לקשר", חשבתי לעצמי. ידעתי שזה כבר לא היצר שמכתיב כאן מה
לעשות. זה האגו הדפוק שלי, ואני חייב לבנות גם נגדו חומה. כמו
הקצין שצורח "פיטוסי! עוד פעם אחת אתה הולך לכלא עם השטויות
שלך!" הערצתי את הקצין, שיכול היה להשתיק את הצחוק שלו, כי
צריך לשמור על דממת אלחוט. גם לי יש תפקיד.
"שדות מבצעים" קרא הקשר. יכולתי לשמוע קול של פיצוצים מאחורי,
ואת הצלצול של הטלפון חוזר ולא נפסק. הרמתי את הקשר ואמרתי
"כאן שדות מבצעים, עבור". פתאום הפסיקו הרעמים, הטלפון והקשר.
היה לי שקט. אני שדות מבצעים, וסוף סוף באמת לא איכפת לי. אני
גוויה מהלכת. באמת שלא איכפת לי מכלום.
"פיטוסי! אתה מרותק!" קרא הקשר.
"אבל יואב, זה לא אני!"
ואתם יודעים מה? לא איכפת לי שריתקו אותו. שירתקו אותו שנתיים
מצידי. שלא יזיין את החברה שלו שבוע, מה יש? אני חי ככה 23
שנה. רק שעכשיו כל השיחה הזו, עשתה לי איכפת מכל הזין הזה. אל
תדאגו. אני מת לתמיד. אני סתם דואג לבדוק מדי פעם מה שלום עולם
החיים. עוד מעט, גם זה יעבור, ואתם תאשרו לי למות.

(16 בספטמבר 2001)

http://stage.co.il/Stories/48501