רק כבשה יודעת לקפץ בשדות בעצב אחרי מעשה סדום.
לקפץ זו מילה קצת לא הולמת, אבל שוב, רק כבשה יודעת שהיא חייבת
לקפץ בשדות.
(אין לי שום דבר כמובן נגד אוהדי מעשי סדום. אבל מרצון).  אז
אנסח עצמי ביתר דיוק:
אני חשה שרק עליי נגזר לחוש את מעשה הסדום המזוויע ואח"כ להיות
מוכרחה לקפץ בשדות. כאילו בשמחה. אך העצב הוא הרגש הקיים.
אין מה לעשות, אני צריכה לפרנס את עצמי וזה המקצוע היחיד שאני
מכירה. מאז ומתמיד הייתי אקרובטית מין לפועלים הזרים. אימי
הייתה כזו ואחיותיי הגדולות גם הן. מלבד גיטה. גיטה הייתה טובה
מדי. היא הלכה להגשים את עצמה וללמוד ביולוגיה. אמנם לא בקלות
זה הצליח לה (זה עדיין לא מצליח לה). ואמא עשתה לה צרווות. כמה
שהיא סבלה, גיטה. בסוף היא ברחה ולפעמים שולחת דרישת שלום עם
איכר יפני מזדמן. פעם הגיע צ'צ'ני אחד וסיפר שלגמרי במקרה הוא
מכיר את גיטה. הוא לא ידע את שמה אבל על פי מה שסיפר- כבשה
שהשתכרה אצלם בבר המקומי ותוך כדי ריקוד סוער לקול מפוחית,
מלמלה מונחים שלא מוכרים להם וכרעה על ארבע בעידוד ההמון
הקוראני. אח"כ, הוא מספר, אספה את דבריה ואת הקסטנייטות ועזבה
סמוקת לחיים. (לגיטה היה קטע עם קסטנייטות). מיד ידעתי שמדובר
באחותי  הממלאת אותי גאווה בכל עת. לפחות לאחת מאיתנו היה שכל
לעזוב את המקצוע התובעני.
יש בזה גם יתרונות. ההתחככות (תרתי משמע) עם קהל מגוון, בעיקר
צהוב החובב מין אנאלי, והמפגשים המפתיעים עם העדר שלהם. ושלא
נדבר על העשב המצויין שהם מביאים איתם ועל הנופים בדרכים ועל
המשוררת נעמי צמר שכתבה עליי שיר שהפך להמנון של מדינה שאיננה
זוכרת את שמה כרגע, אולי פלסטלין.
אך זה לא שווה.
זה לא. אל תנסו! כל הכבשים באשר הן- אל תמכרו את התחת גם אם
אתם נרקומנים של תשומת לב.