בכוס יין קיבלו הם את השבת
כשהיא עדיין טורחת על הסלט,
הוא מביט על שפתותיה הרטובות,
מתקרב עם לשונו ללקט הטיפות,
מחבק גופה המחוטב
הנתון בבגד גוף בגוון הדובדבן,
והנה גופה לתוך חזהו מתכרבל,
והיא מחבקת חזרה במבט מייחל.
שפתיים מתלקקות,
לשונות חודרות,
גופות מתחככות,
ידיים ממזמזות,
רגליים מגששות,
בגדים מתקלפים,
עירומים ניצבים.
הוא על הספה משכיבה
באיטיות מכוונה,
איננו מרפה מהנשיקה הרטובה-
רק מחדיר איברו לתוכה ו... לא זע.
שוכבים השניים ללא תנועה
וכל הגירוי בא מן המחשבה.
חולפות הדקות והתשוקות גואות
אך שניהם מעכבים האביונות-
מבקשים להאריך ללא קץ
את העונג שבגופם התפשט...
היא חובקת איברו בשרירי נרתיקה,
סימן מוכר אצלה לקראת הביאה,
מעשה הכופה עליו מיד את הגמירה,
שותקים... ורק עיניהם מביעות תודה.
ארוחת ערב היא מגישה לאהובה-
מתגאה במומחיותה שגם מחוץ למיטה,
והאמת חייבת להיאמר
שיש לה זכות בתבשיליה להתפאר.
היין נשפך כמים,
קורות עבר מחליפות ידיים,
עיניים יוקדות יורות שאלה-
נכון שיש ביננו גם אהבה?
ובעת שהמלים גורמות למבוכה
בפינוי השולחן- היא את עצמה מעסיקה,
והוא רק מתבונן בגופה
העטוי בחלוק שחור שלרכוס 'שכחה'.
הוא נוטלה בין זרועותיו,
מושיבה על השולחן שמלפניו,
משכיבה על גבה בדחיפה קלה,
החלוק הפתוח נפרס לצידי גופה,
הוא מביט בגופה אשר בקסמיו נשבה,
אוחז בידיו באגנה,
מושך לעברו את ישבנה
ומרפרף עם איברו על שפתי ערוותה.
רואה את גופה המפרפר בשקיקה
מאזין לאנחותיה הנשמעים כתפילה,
רואה בעיניה את התחינה
ומחדיר איברו בכל העוצמה.
הוא מנגח... - היא גונחת,
הוא קודח... - היא מקרטעת,
הוא לוחש... - היא צורחת,
הוא גומר... - היא מתייפחת;
כל-כך רצתה להיות השולטת
והנה שוב היא הנשלטת,
רצתה רק להתמסר מתוך בקרה
והנה משתלטת עליה האהבה
שעושה בלבה שמות,
עושה לגופה תענוגות,
מביאתה אל העולמות
שם נפגשות הנשמות עם הגופות
למצות לא רק את התאוות,
אלא להעשיר הנשמה במחשבות.
14/12/02 |
