יש לי שיטה בדוקה לדעת שאני מתבגר, שלא לומר מזדקן, או אם
תרצו, מתפתח רגשית. אני קורא לזה מדד גל"צ. אכן הכוונה היא
לאותה תחנת רדיו מיתולוגית וליתר דיוק, לאותן קרייניות צעירות
שהגורל, החברים של אבא, וכשרון אוראלי מסוים חסכו מהן קרירה
קרבית של מש"קית ת"ש או פקידת לשכה. תשאלו מה זה קשור לשינויים
בהתפתחות הרגשית שלי. ובכן, מדובר בשיטה אמפירית מדויקת. או
כמו שאומרים - בדוק.
בגיל 15, הזכר הממוצע (אני לצורך הענין), פותח את הרדיו
ומוקסם. הקול הנשי הבוטח והרענן מפזר ניחוח אינטלקטואלי כבד
היישר למוחו המתפתח של המתבגר, שבשלב זה של חייו, עולמו הרוחני
והתרבותי מסתכם בדרך כלל בניסיון להבין את הטקסטים של שלמה
ארצי (מדד בזכות עצמו). חולפת לה שנה, ועם הופעת הליבידו
(אמפירי או לא אמפירי?!) משתנה לה ההתפתחות הרגשית. שם המשחק
הפעם - סקס. כן, כן, בשנות השמונים העליזות מראהו של תלמיד
שביעית המביא ביד בעזרת גליון 'לאישה' (אפשר גם עם פטריק קים)
כשברקע קולה של לאה עוז, היה בהחלט חזיון נפוץ. והנה לא הספקנו
לגמור את השפשוף הנעים, ועם הזובור הראשון (שבאופן מפתיע מוריד
את רמת הליבידו), מתחלפת התשוקה באמפתיה, המון אמפתיה.
נקודת המפנה הבאה, המסמנת שלב חשוב בהתפתחות הרגשית של הגבר,
מתרחשת בתחילת שנות העשרים, סמוך מאד לנסיון החמישי האחרון
והכושל לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע', אחרי שהגענו
למסקנה שרוברט פירסיג הוא אידיוט (זה או הוא או אנחנו והמסקנה
האמפירית המתבקשת - הוא!). גם שלמה ארצי זה לא מה שהיה פעם. או
אז מתחיל לכרסם בליבנו הספק. אנחנו עדיין משועשעים אבל איך
לומר, יותר ויותר אנו מגיעים למסקנה שהרדיו-טייפ המצוי באוטו
הוא לא רק רדיו אלא גם טייפ. וכך, לאט לאט, חולפות השנים. אנו
מגיעים לשיא ההתפתחות הרגשית שלנו, מה שאומר שאנחנו כבר יודעים
הכל, ולכן אנו מסרבים בתוקף שילדה מתחכמת בת 19 תיטול על עצמה
את המשימה הנכבדת של חינוכנו המוזיקלי (אנחנו יודעים שהנדריקס
היה אחלה גיטריסט, תודה). אז אל תתפלאו אם ביום בהיר אחד
תתפוצץ משאית תופת ליד הבנין ההוא ביפו. ורצוי מאד שזה יהיה
בזמן הקלטת ראיון חושפני עם בן ארצי.