תתקשר, בבקשה, תתקשר.
כבר היו לי 6, אפילו 12, אבל 18 אף פעם לא היו לי.
ארבעה קירות הם לא בהכרח כלא, אבל המרובע שהם יוצרים הוא אכן
כזה.
מציירת כבשה... אבל כבר אין לי למי לתת את הרישום.
הבדידות שלך התבטאה בדיאלוג עם פרחים, אך שלי נבלו מזמן. אם
היית פה, היית מתקן אותי. "נקטפו".

18 שליחים. כמו היו נביאי זעם שפיהם יבש ממילים. הבאר שלי
מרוקנת מדימויים חינניים או מטאפורות צבעוניות, לא אוכל לשרטט
לך את פחדיי יותר.
היית מעורר מהשקט הזה, נרתע ממנו יותר מהצווחות. אני הייתי
שואלת אם זה השקט שלפני או אחרי הסערה, אתה היית עונה שאף אחד
לא באמת יודע.
אני לא אוהבת כשאתה משקר לי.
בעצם, אולי אני כן. תתקשר.

הדבר שאני הכי מפחדת ממנו הוא הבדידות. יש לי חרדת נטישה
נוראה.
תתקשר. תתקשר. תתקשר.
אני אוחזת באחרון חוטי בגדיך, הריח שלך עדיין מופיע כספינת
רפאים, מעורר רגשות שכמעט וברחו.
הקנווס עדיין ריק.
בגידה - "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד כי גדולה השנאה אשר
שנאה מאהבה אשר אהבה..."

תנועות עקביות.
מעלה, מטה, מעלה, מטה...
חריקת דלתות וטפטוף איטי של מים בברז מרוחק. הטלפון מצלצל אצל
השכנים.
מכונית עוברת. עוד אחת. צלליות על הקיר.
מדליק אור, מכבה, מצית סיגריה, שואף, נושף, תנועות עקביות.
אל תגמור בפנים. אל תגמור. תפסיק... תפסיק.
תפסיק!

הכל כל-כך חשוך. אני למטה, אתה למעלה.
אני בבור, ואתה זורק חול, ממלמל קדיש. אני פה, אל תלך, אני
פה!
את חפירה. הרבה חול, אבנים, חצץ.
אני פוקחת עיניים, חול, מים. ים?
הרגליים שלי נוגעות לא-נוגעות במים, המזח ריק בשעות כאלה.
ניצוצות של אור על פני השטח. אני אוהבת מים. ללכת עליהם.
אתה מתגנב מאחורה ודוחף אותי. אני צוללת. אני לא יודעת לשחות.
גואל איש-קריות. בועות אחרונות מטפסות מעלה, אני שוקעת מטה.
ניצוצות על-פני המים כפי שרואים אותם מתחת.
אוחזת בחוט כסף אחרון, שרשראות מילותיך, לפני שהפכו תפלות.

ציירתי תיאטרון.
"אחת, שתיים, שלוש... שמונה-עשרה דמויות!" הכרזת. אתה לא מבין
כלום. אם היית מתקשר הייתי מסבירה לך.
זוכר כשזה צולם? בטח שלא. היינו שמחים אז.
אתה נראה ריק, נבגד, מהי ספינת הרפאים שלך?
אתה ממלמל פסוקים עייפים לחשיכה. אני מסרבת לקבל זאת.
האמיתות שלך הם השקרים הכי גדולים, ואתה כלל לא מדבר.

אם היית מתקשר היית לוחש.
לוחש תפילה או קללה, מעולם לא ידעתי.
האם נשבעת ביתום, באלמנה ובגר? האם אחזת גם אתה בקרנות המזבח?
אני ברחתי משם. לנצח.
העברתי את רגליי על הקרקע כפי שהעברתי אותן על המים.
האם הוא עדיין רודף אחרי, או שהוא זה הנרדף על-ידי?
הגיע הזמן להיפרד ממנו לעולם. אם זה אפשרי...

סיפקתי לך כל-כך הרבה מפתחות. מדוע אף פעם לא ניסית לפתוח
אותי?
היה את הראשון, יהיה גם את השמונה עשר.
האם מנעולי אינם חדירים בפניך, אני נבעתת מהמחשבה שמעולם לא
רצית. או שמא רצית ולא העזת. או שמעולם לא חשקת בלבך...
צמות נגררות על ספרים ישנים.

תנועות עקביות.
תמימותי עייפה מלהופיע ולהיעלם, להיקבר ולהיוולד. נשמתה שחוקה
וגופה - חלודה.
על מכחולי דימוי של טבע דומם. הוא דומם.
גם הטלפון.
תתקשר?

18:00 - ניצבת מול מכונית מתקרבת.
18, מחלקה - מודיעין, תודה. טיק טק, טיק טק. שתי רגליים שבורות
הן כל מה שהיה דרוש שתתקשר. 1 פלוס 8 חודשים מעכשיו.
ראשי סחרחר. אני מתחילה לבכות.
חוטים אחרונים של זיכרונות.

חולי אלצהיימר מאופיינים בכך שאינם מבינים את מחלתם ואין להם
חשק בכך, האם בכך גם הטירוף האמיתי? או שמא אנו מסתובבים
כמצורעים בחירות מוחלטת, ללא מפתחות, בראשון באוגוסט, עם צבעים
נקיים.
תנועות עקביות.
תתקשר, בבקשה, תתקשר...