57 שנים אנחנו במלחמה,
קיום הישרדות, מה קרה לחיה ותן לחיות?
כל יום מחזירים חיילים הבייתה, אבות קוברים בנים. כמה אירוני.
כל יום מתים אנשים חפים מפשע.
מחבלים פיגועים פצצות מרגמה טילים.
אדישות מתפתחת לאף אחד לא אכפת, יותר קל לעצום עיניים לא לשים
זין.
יושבים חבורה של חשובים ובכל צד יש אחד שלא רוצה להפסיק את
מה שקורה, כי ככה יש לו עבודה, אחלה פרנסה
מנופפים בדגל אדום וכל אחד מתחרפן
כמו שור בזירה שרק עכשיו ספג מכה
פיגועים חיסולים, פשיטות בלילה על בתים, נערים
שבים אל העפר ונפגשים עם אלוהים.
אי אפשר ללחוץ ידיים שאוחזות נשקים,
מתי יבוא היום שבו טנק יהיה מוצג במוזיאון וילדים ייסתכלו
וישאלו "אבא, מה זה עושה?" ואבא יענה "עזוב, זה כבר ממש לא
משנה"
ילד, זה כלי מלחמה לא איזה צעצוע או בובה, זה הורג זה משמיד זה
משחית, עם זה כל בית נשבר כמו חתיכת תקליט.
כנראה שאנחנו עיוורים,
לא רואים שאת עצמנו אנחנו הורגים
זה בא מבפנים כמו מגיפה פחות אחד ועוד אחד ילד נשאר
יתום ומחוסר בית
כי איזה מטומטם נתן פקודה לשלוח טיל במקום יונה עם עלה של
זית.
אנשים אוהבים גרים בעולם של אהבה, אנשים שונאים גרים בעולם של
שנאה אז איך כולנו גרים באותו עולם,
לא מושלם.
יהודי יחלוק עם ערבי לא תיהיה שנאה, קנאה, רק אהבה והשלמה.
במקום חיזבאללה והצבא ילדים יילמדו להיות רופאים, איך לעזור
לאנשים, ולא איך משתמשים בנשקים
איך לוקחים חיים.
מתי נפסיק להגן על המדינה בדם וגופה?
אהבה באה באמונה, זו לא סתם מילה
להיטהר להתנקות, לגשר בין תרבויות
להבין ולהפנים שכולנו אנשים אז זין מלחמה
נגור ביחד בעולם אחד לא של שנאה. |