הילדה שאני, היא ילדה שמחה כמעט תמיד, כנה לעיתים רחקות.
מתרחקת מריבים מטופשים, כזאת אני, ילדה של שלום.
גם בימים הכי עצובים וקשים שעברו עלי איש לא יכל להבחין כמה
שרע לי, כי כזאת אני, אני לא מחפשת רחמים ולא מחפשת רחמים
שיגיעו אלי בגלל שאני מעוררת רחמים.
אני רואה אנשים ומיד משנה את ארשת פני לחיוך מגוחך.אני לא
אוהבת לראות עצב מסביבי ולכן אני לא מוסיפה עצב לסביבה.
אינטראקציה פשוטה.
אני זורקת הערות משעשעות לכל עבר בתקווה לקונן חיוך על פניו של
אחר, פעם עוד שלטתי בזה, היום זה כבר לא נשלט, אני כל החזמן
חושבת שמחר אני אקום בבוקר לעולם שונה אבל אני שוב קמה עם חיוך
עצוב.
הם לא מכירים אותי, הם לא יודעים שאני יודעת להיות עצובה בדיוק
כמוהם, שאני יכולה לעורר רחמים בדיוק כמוהם, שאני לא אדם עם
אושר בלתי נדלה. הם לא יודעים עלי כלום, ואני כ"כ בודדה
לפעמים, כי במקום מסוים ההרגל המגונה שלי לזרוח לכל עבר הפך
לדבר קבוע ובלתי נשלט, אוטומטי. וחוסר שליטה הוא אחד הדברים
השנואים עלי.
הם לא יכולים להאמין שאני יכולה להיות רצינית.והדבר הכי עצוב
הוא שאני זאת שגרמתי לעצמי את הכל. הצביעות הרסה אותי.