היום הסעתי את מוטי לשדה-התעופה. זהו זה, אחרון החברה' שלי
טס ורק אני נשאר כאן בארץ. הכבישים היו ממש ריקים בגלל השעה
המאוחרת בה יצאנו. הוא נהג ואיתנו במכונית הייתה גם אחותו,
סיוון. מאד שמחתי בשביל מוטי שהוא טס, אבל גם בהחלט הייתי עצוב
שאני נשאר לבדי בלי חברי הילדות שלי מהקיבוץ.
  עד וואדי-עארה עוד החלפנו חוויות והתבדחנו אחד עם השני, אבל
מהרגע שעלינו על "כביש 6", כולנו מאיזושהי סיבה השתתקנו. יכול
להיות שסתם כי נגמר לנו על מה לדבר, או שנהיינו עייפים פתאום.
אבל אני חושב שזה היה בגלל הכביש עצמו. הוא היה ריק לגמרי
ממכוניות. זה היה כמו להיכנס לארץ זרה. כבר לא רואים יותר את
הנוף המוכר כל-כך בגלל שתי סוללות האדמה הענקיות משני צידיו של
הכביש. פנסי התאורה מיתמרים לגובה עצום מעליו ומדגישים באורם
את הכביש הנראה כמו דרך מוארת המתפתלת בתוך חלל אפל וריק.
  כשנכנסנו בשערי הטרמינל החדש, הרגשתי ממש כאילו עכשיו נחתנו
שלושתנו יחד בחו"ל ושהטיול הגדול שלנו עומד להתחיל. המקום היה
עצום, כבר לא קטן, ישן ורעוע כמו כל דבר אחר בארץ. כולו חדש
ונוצץ, מוצף באור לבן, עמודי ענק התומכים את התקרה הגבוהה כמו
באיזה מקדש עתידני וכמובן עשרות תורים מתפתלים של אנשים עם
מזוודותיהם המשתרכות אחריהם.
  עדיין לא החלפנו מילה, שלושתנו. האווירה כבר הייתה שונה
בהרבה מקודם, אבל פתאום לגמרי לא מוכרת. ניגשנו לקחת עגלה כדי
לסחוב את התיקים. מוטי רצה לדחוף אותה, אבל סיוון ואני, כמו
בהסכמה שקטה התייצבנו יחדיו בזריזות ליד העגלה, לפניו. ידה של
סיוון נגעה בידי כשהחזקנו שנינו את ידית העגלה אבל לא נראה לי
שהיא שמה לב. דחפנו כך את העגלה עד שהגענו לתורים.
  מוטי היה הראשון לומר משהו. הוא זרק איזו הערה על התורים
הארוכים שתמיד ישנם בארץ. הנהנו בהסכמה, אבל כולנו הרגשנו שהיה
זה ניסיון לא ממש מוצלח לשבור את מבוכת השתיקה והאווירה
המוזרה.
  סיוון אמרה שהיא הולכת רגע לשירותים. החלטתי שאני חייב
להתמודד עם הרגשות שלי. התקרבתי למוטי כמעט למרחק לחישה
ואמרתי, "זהו זה, אתה האחרון".
 "ומה איתך, אתה לא נחשב?", הוא שאל.
 "כן", הנהנתי בהסכמה, "כנראה שאתה צודק. אני האחרון."
  כשהגיע תורנו לבסוף לבדיקה הביטחונית השארנו את מוטי לבדו
עם העגלה והתחלנו להתקדם לעבר אזור החנויות. פניתי אל סיוון,
"את בטח נורא תתגעגעי, נכון?". היא הסתכלה אלי ואמרה, "ברור,
אבל אני שמחה שהוא עושה מה שהוא רוצה". עיניה היו אדומות מבכי.
לפתע היא נעצרה, נעמדה במקום והביטה בי. גל של מבוכה עבר בי,
אבל הרגשתי שהיא רוצה שאתקרב. צעדתי צעד לעברה, והיא שלחה ידיה
ועטפה אותי בהן כמו זוג כנפיים חמימות. עמדנו כך מחובקים כמה
דקות של נצח, צמודים זה לזו, לב דופק אל לב.
  סיוון הייתה זו שהרפתה לבסוף. אני לא הייתי מסוגל.
  את מוטי פגשנו בצד השני והתיישבנו לאכול משהו. האווירה
בהחלט נהייתה יותר קלילה. חזרנו שוב לדבר על כל מיני שטויות,
ועל מה מוטי הולך לעשות כשהוא ינחת.
 "סקוטי", כך היינו מכנים אותו, "אתה יודע שיש לי מילואים עוד
שבוע?", אמרתי.
 "כל הזין", הוא ענה.
 "לאן שאתה הולך, הבחירה היא כולה שלך", אמרתי.
 "כן, קצת לברוח זה אף-פעם לא רע", הוא השיב.
 "רק שלא תתרגל לברוח כל הזמן", התבדחתי.
לפתע סיוון, ששתקה עד עכשיו, אמרה, "ואנחנו לא בורחים?"
 "למה את מתכוונת?", שאלתי בתהייה.
 "זה נורא נוח לנו להישאר ולעשות מה שאומרים לנו כל הזמן, לא?
לעומת לצאת לעולם ולהתמודד עם הבחירה."
נשארתי שותק.
  אחרי קפה ועוד סיגריה הגיע הזמן ללכת. ליווינו את מוטי עד
לשער הטיסות היוצאות.
 "נו, אז מתי אתה מצטרף אלינו?", שאל אותי מוטי.
 "אני חושב שכנראה באמת ממש נוח לי", השבתי.
 "אתה עוד בסוף תמות בקיבוץ המסריח הזה."
 "יש סיכוי טוב מאד", אמרתי.
  המשכנו קצת לעמוד שם בשתיקה. רציתי לא לעבור את הרגע הזה,
לא להישאר האחרון. מוטי יסתדר, אני יודע. אני ממש לא דואג לו.
סיוון צדקה, אני פשוט מפחד לצאת ולנסות.
 "טוב, לפחות אל תהיה בנזונה כמו דורי ושלח איזה מייל מידי
פעם", אמרתי לבסוף.
 "אל תדאג", השיב לי מוטי בחצי חיוך המפורסם שלו.
מוטי ואני התחבקנו חיבוק גברי שכזה. הוא הביט בסיוון. יכולתי
להבחין שוב באדמומיות בעיניה. היא ניגשה אליו, חיבקה אותו
חיבוק חם וארוך ונשקה לו על הלחי.
 "יאללה, סלאמת", אמר מוטי ויצא מבעד לשער הזכוכית, מותיר את
שנינו לבד, כלואים על פני האדמה הקטנה והמוכרת אליה למדנו
להתרגל.
  חזרנו שוב בשתיקה לכיוון הרכב.
 "על מה אתה חושב?", שאלה אותי סיוון.
 "על בקבוק בירה בערסל מחוץ לחדר שלי, אולי אפילו איזה תקליט
של ג'ימי ברקע."
 "המקום הקבוע", אמרה סיוון בחיוך.
 "כן", השבתי בצחוק מאולץ, מילותיה מהדהדות בראשי. המקום
הקבוע.