החתולה שלי מקבלת אותי כשאני חוזר הביתה מהסופר. אני מרגיש את
האוזניים שלי אדומות, את הלב שלי מאיים לפרוץ החוצה. יש לי
סחרחורת. אני מניח את השקיות על הרצפה במטבח ומתיישב. היא
מתחככת ברגל שלי, מגרגרת, ואז ניגשת להריח את השקיות. אני לוקח
אותה ומניח על הברכיים שלי. בהתחלה היא רוצה לרדת אבל בסוף
נכנעת ומתמקמת לה בנוחיות. הגרגור האחיד זה הדבר היחידי שאני
מצליח לשמוע.
"את יודעת לא תאמיני את מי פגשתי" דיברתי לחתולה, מגרד מאחורי
האוזניים שלה. ככה זה כשגרים לבד. פתאום ד"ר דוליטל אפס לידך.
בחודש הראשון הייתי מדבר לעצמי, אבל אז פעם תפסתי שאני מדבר
לעצמי גם ברחוב, אז קניתי קקטוס. כי פחדתי מהתחייבות. אבל
קישקשתא, וכן- אני יודע שזה שם נדוש- לא ממש הגיב ואחרי
שבועיים חלה במשהו שעשה לו נקודות כחולות. ואז ידיד הביא לי את
שונרא ומאז היא חברתי בנפש, מקלט לכל הוידויים שלי.
"אז תקשיבי" אני אומר כשהיא קופצת ממני ומתיישבת על הרצפה
לידי. היא התחילה לנקות את עצמה. "אני הולך לי, סתם ככה בסופר,
עושה את הקניות לשבת, כשעוברת מולי מישהי ואני אומר לעצמי שאני
בטוח מכיר אותה מאיפשהו, אבל לא הצלחתי להיזכר". כבר הרגשתי
יותר טוב אז קמתי והתחלתי להוציא את המצרכים מהשקיות. "אז אני
מסתכל ככה אחורה ואני בטוח באלף אחוזים שאני מכיר אותה". שונרא
מסתכלת על המוצרים במבט סקרני. "ואני כבר הייתי בדרך להמשיך
הלאה למחלקת הגבינות אבל זה פשוט אכל אותי מבפנים. את יודעת
איך זה שהחוסר ידיעה פשוט משגע אותך?". אני מעיף בה מבט. היא
מסתכלת עלי, מחכה שאני אמשיך בסיפור.
"אין לי מושג איך זה פתאום עלה לי. פתאום ידעתי מאיפה אני מכיר
אותה. מלפני כמעט עשר שנה, בבית-ספר. היא מזכירה את עצמה
צעירה. כבר לא הייתי מסוגל לעצור את עצמי. לא יכולתי פשוט
לעזוב את זה ולהמשיך הלאה. את מבינה?" שונרא מייללת בהבנה. או
אולי כי היא רעבה.
"אז ככה, הלכתי אחריה קצת". שונרא שוב מייללת. "לא, במרחק, ככה
שהיא לא תשים לב". אני מוציא פיסת נקניק ומושיט לה. היא
מגרגרת. "אבל עדיין לא הצלחתי להיזכר איך קוראים לה. כבר
הצלחתי להיזכר שבכיתה ח' היא הייתה בכיתה המקבילה ושאחר כך היא
עברה לגור איפשהו בצפון". אני מסיים לשים את המצרכים במקום
וחוזר לשבת לשולחן. "רציתי ללכת לשאול אותה אם זה באמת היא אבל
מה, זה פאדיחה שלא זכרתי איך קוראים לה. כאילו מה, אני אבוא
אליה 'היי... את'?". שונרא מתחככת לרגליי.
"ואז היא מסתובבת ומסתכלת עלי. אני רק מסתכל ושותק. עמדתי די
רחוק ככה שזה לא היה כזה אינטימי או משהו, אבל הרגשתי מה-זה לא
נח ולא העזתי לזוז סנטימטר." אני מרים את שונרא ומסתכל לה
בעיניים. "אין לי מושג כמה זמן הרגע לקח. לא חושב שהרבה, אבל
זה נראה כמו נצח וכמו שזה התחיל, ככה זה נגמר, היא פשוט התסכלה
לתוך התיק שלה והתחילה לחפש משהו. בסוף היא שלפה פלאפון,
והתקשרה למישהו. באותו רגע העולם כולו היה מורכב  רק ממנה
וממני. בגלל זה לא שמתי לב לזקנה מאחורי שביקשה לעבור. כנראה
שהיא לתא קולי כי היא אמרה 'הי, זה רוני. תתקשרי אלי'." שונרא
קפצה ממני ורצה ישר לקערת מים שלה.
"זהו, זה מה שאני אומר. רוני. עכשיו ידעתי בדיוק מי זאת.
ותביני משהו", אני מדבר לחתולה שמצאה איזה חרק מגומי להשתעשע
בו. "אני הייתי מאוהב בה איזה תקופה, ולקח לי משהו כמו חודש
לאזור אומץ כדי להציע לה לצאת איתי..". אני מדמיין את שונרא
עונה "אויש זה כל כך צפוי" באדישות, תוך כדי משחק. "כן, מן
הסתם. בדיוק ביום שכבר תכננתי הכל- איך לגשת אליה ולשאול אותה
מה היא עושה בערב וזה- דוקא באותו יום היא מגיעה מחובקת עם
איזה פוץ מהשכבה מעל". החתולה ממשיכה לשחק בחרק, מחכה שאני
אמשיך בסיפור.
"כבר שמתי לב שהיא לא זיהתה אותי אז אני לא יכול סתם ככה לבוא
אליה 'הי רוני, מה המצב, נו כבר זרקת את הפוץ ההוא? אה, הוא
בעלך. אוקי, פאדיחה. אני הולך לתקוע לעצמי כדור בראש עכשיו'.
צריך לחשוב על זה טוב, לא?". אני שואל את החתולה ומדמיין אותה
עונה, באדישות שלה "אתה כל כך לא ספונטני שבקצב הזה כדאי כבר
שתתחיל לתכנן את הלוויה שלך". אני מתעלם מהסרקזם שהענקתי
לחתולה שלי "אז בסוף ויתרתי ופשוט המשכתי לעשות את הקניות
שלי". החתולה עוזבת את המשחק ויוצאת מהחדר, מותירה לי את
המחשבה "אוי, אתה דפוק".
אני הולך אחריה לחדר שלי, היא קופצת על המיטה ומתמקמת לה בדיוק
באמצע. "ואז בקופה נתקלתי בה שוב. היא הגיעה ונעמדה אחריי
בתור. ואני חושב לעצמי 'הגורל נותן לעצמך הזדמנות שנייה. תנצל
אותה'". שונרא מנמנמת באדישות- "אתה כזה משעמם". אני מתיישב
בקצה המיטה. "אז שאלתי אותה 'נכון שלמדת בתיכון ע"ש רופין?'
והיא הסתכלה עלי במבט חשדני כזה, את יודעת על מה אני מדבר?"
אבל החתולה נשארת עם עיניים עצומות. "היא עושה לה כזה 'כן...'
הססני. אז אני אומר לה שאני עודד ושלמדתי בכיתה המקבילה. היא
הסתכלה עליי במבט חשדני, כאילו היא מנסה להיזכר אבל בסוף היא
אמרה 'לא... מצטערת.. לא זוכרת...' את לא תאמיני איזה מכה זה
נתן לי". אבל שונרא לא אומרת כלום. "אבל לא יכולתי לעזוב סתם
ככה, תלוש, את יודעת? אז שאלתי אם היא עדיין עם הפוץ ההוא והיא
אמרה שלא, כבר מזמן לא. שאלתי אם יש לה מישהו כרגע.זה עשה לי
את הרגשה שהאזניים שלי נשרפות. היא אמרה שכן." שונרא מזיזה את
האזניים לאחור, בתחושה של חוסר נחת.
"רציתי לברוח. אני שנראיתי כזה עלוב, כאילו אני מנסה להתחיל
איתה ככה או משהו. סתם הנהנתי להבנה וארזתי כמה שיותר מהר את
הדברים שלי". שונרא קמה ומתחילה להסתובב בחדר בחוסר נחת.
"תגידי לי משהו," אני נשכב על המיטה, מסתכל על התקרה, זרועת
כוכבים זוהרים-בחושך, "מי בכל הסיפור הזה יצא אפס? היא- שלא
זכרה אותי או אני- כי היא שכחה אותי". החתולה מייללת בחוסר נחת
אבל אני לא מתייחס. "אני חושב שהיא יצאה אפסית, כי היא לא זכרה
מי היה איתה בשכבה, אבל תגידי לי-" ואני מרים את הראש ונשען
המרפקים, מחפש את החתולה שמתרוצצת בחדר "למה אני מרגיש כל כך
רע?".
"איך זה שאני, שכן זכרתי, יצאתי האפס? מה, הייתי מרגיש יותר
טוב אם לא הייתי פונה אליה? לכל הרוחות, מי היא בכלל?". אבל
ידעתי מה שונרא רוצה להגיד. "אתה זוכר אותה כי אהבת אותה. היא
מעולם לא התייחסה אליך ובגלל זה היא לא זוכרת אותך". התחשק לי
לבעוט בחתולה. הדבר היחידי שהציל אותה היתה תחושת הריפיון
שהשתלטה עלי.
שונרא ברחה החוצה מהחלון אבל לא היה לי כח לצאת לחפש אותה.