אחרי שסיימה לסטור לעצמה מול המראה,
הלכה אנה אל הכיור הלבן באמבטיה
ושטפה את פניה היטב.
"מחר יהיה יותר טוב" , אמרה לעצמה, "את תראי."
היא הייתה משוכנעת,
שהחל ממחר היא באמת תקום ותרים את חייה מהשפל שהם נמצאים בו
כרגע,
כמו שאמרה לעצמה תמיד,
אך לא הייתה באמת עושה זאת.
היא ידעה כי הפעם זה אמיתי.
או לפחות כך הרגישה.
למחרת בבוקר דרסה אותה משאית שמובילה לחם טרי.
כמה מצחיק שאנה בכלל לא אהבה לחם.
אתמול לא הפסיק לרדת גשם כל הלילה ואני חשבתי שיכול להיות
שבבוקר כבר לא יישארו עוד מים בעולם, אבל מיקה הסביר לי שגשם
זה כמו האהבה שלו אליי -
לפעמים היא מאוד חזקה וגדולה ולפעמים לא רואים אותה בכלל , אבל
תמיד היא שם והיא אף פעם לא תיגמר לו.
חבל שבבוקר למחרת הוא כבר לא היה כאן.
הוא היה אוהב את הריח הזה שנהיה פה אחרי הגשם.