"מחר", הוא אמר, "ניסע לבקר את השמחה שלך, זאת שקברנו מזמן,
בדרום."
"אני יודעת" השבתי.
זכרתי שהשמחה שלי עוד קבורה אי שם בדרום, רחוקה ממני.

את השמחה שלי קברנו אני ויואל בדרום כבר לפני הרבה זמן. הוא
אמר שזה יעשה לי טוב ושכדאי, אז הסכמתי והתחלתי לחפור, כי יואל
יודע תמיד מה הכי טוב בשבילי.
לפעמים הוא יודע אפילו יותר טוב ממני.

את השמחה שלי שמנו בתוך קופסא, שלא תתפורר או תימס עם הגשם,
ועל הקופסא ציירתי שוקולד כי זה הדבר השמח הראשון שעלה לי, וגם
בגלל שלא היה זמן.
יואל נתן לי נשיקה על המצח ואמר שהגיע הזמן שנלך. הוא הניח את
הקופסא עמוק באדמה והתחיל לכסות אותה בחול הלח.

פתאום, שנתיים אחרי, הוא נזכר.
נזכר שהשמחה שלי קבורה בדרום עוד מאז.
מוזר שלא שם לב שעד עכשיו היא לא הייתה לי.

אני באמת מתגעגעת אליה.

מתגעגעת לחיוך ולצחוק המשחרר.
מתגעגעת למבט הזה שנדלק בעיניים, לברק הזה ליד האישונים.
אני מתגעגעת לכאבי הבטן האלה שנהיים מרוב שצוחקים הרבה.

אני חושבת שכבר שכחתי איך לחייך.

מחר ניסע אני ויואל לבקר את השמחה שלי. יואל אמר שנצא מוקדם
בבוקר כדי שנספיק לחזור לפני שיחשיך, למרות שבחושך השמחה שלי
אפילו יותר יפה.
אבל לא נורא, גם ככה זה טוב.
אז מחר ניסע שנינו לבקר את השמחה שלי.

יואל שוכב לידי במיטה הקרה. הוא נרדם כבר מזמן.
אני מסתכלת עליו בשקט, מנסה לדמיין על מה הוא חולם. מנסה
להירדם בעצמי.
אבל הלילה לא אירדם. לא אעצום אפילו עין.

לא עד שאראה את השמחה שלי לפחות.