אני מסתכלת,
כמו שרק אני יודעת
על כל האין שמסביב.

נופים יפים,
צבעים,
ובכל זאת
הרוח מטשטשת הכול בימים אפורים.

עלה בודד
כתום ומקומט
עולה ויורד לו
בלאט.

יש חול...
טבוע
עמוק
בתוך
האוויר.

והוא נכנס לתוך עיני
אך הן נשארות יבשות כתמיד.

דבר לא שובר את דמותי המוצקה
עומדת בתוך הנעלם
וה"היה".

קרן זוהרת,
מבעד לערפל מגיחה
אך בי היא לא נוגעת.

הרוח מטשטשת הכול בימים אפורים.

העננים נופלים מהשמיים
אחד
אחד
הם מבקשים
לדמוע.

אולי,
טיפות קטנות
יתנו לכל צבעים של מים.

הרוח מטשטשת הכול בימים אפורים.