"בואי נברח."
הופעת אצלי בחדר עם תיק ענק ועיניים אדומות מרוב בכי ועם
ה"בואי נברח" הזה.
ואני הסתכלתי עליך חצי בעצב וחצי בתימהון, מלטפת בעיניי את
הפנים העצובות, הנחושות וההחלטיות שכל כך אהבתי והוצאתי את
התרמיל הגדול מהארון.
לא תמיד הצלחתי להבין אותך, לא תמיד ידעתי מה את רוצה, אבל
תמיד ניסיתי ואהבתי ורציתי שיהיה לך טוב.
הכנסתי כמה בגדים, כסף ואחרי זה קצת אוכל, כשאמרת שאולי כדאי
וירדנו למטה, שתי ילדות קטנות עם תרמילים גדולים מדי על הגב
ומבט קצת אבוד בעיניים, לפחות בעיניים שלך.
הלכתי אחרייך בשקט, פוחדת לקטוע את חוט המחשבות שניכר על פנייך
ואת הובלת אותי בדממה לתחנת אוטובוס שוממת והתיישבת.
התיישבתי לידך והוצאתי שני תפוחים גדולים מהתיק, הצעתי לך אחד
אבל את סירבת, פוחדת מכל מגע אנושי שיפורר אותך.
האוטובוס הגיע, מזדחל לאיטו על הכביש ואת עלית ואני אחרייך,
מסתכלת איך את מתיישבת זקופה ומביטה החוצה על הכביש שנבלע מתחת
לגלגלי האוטובוס.
מרוב שתיקה נרדמתי, צוללת מתוך דמותך הרצינית והעצובה לתוך
חלום בטעם מר מתוק.
כשהתעוררתי כבר היה חושך והתמונה שהשתקפה מהחלון לא הייתה
מוכרת וכל האנשים שישבו באוטובוס כבר מזמן התחלפו ורק את נשארת
מוכרת, אמיתית, זיז מציאות להיאחז בו.
חייכת אלי חיוך עצוב וליטפת את ראשי.
"מה אני עושה לך?" לחשת בקול עצוב ועייף וחזרת להביט בחלון,
נמלטת מעיניי.
הלוואי שיכולתי להסביר לך מה את עושה לי והלוואי שהיית מפסיקה
להרגיש כל כך אשמה.
נסענו ונסענו עד שהיה נדמה שאין בכלל מצב אחר שאפשר להיות בו,
כמה רחוק את צריכה לברוח בשביל להרגיש חופשייה?
את בורחת, ואני איתך, שלא תוכלי להיעלם באמת, שלא תהפכי
לערפל.
"לאן אנחנו נוסעות?" שאלתי פתאום ואת כמו התעוררת מתוך חלום
"למקום שכמעט ולא קיים, אל תדאגי, תסמכי עליי, אני יודעת לאן
נוסעים."
את ידעת, את תמיד יודעת, ולא מרשה לי לדאוג ואני סומכת עלייך
כמה שרק אפשר ואפילו זה לא תמיד מספיק.
ירדנו מהאוטובוס כשכבר כמעט היה אור, בחוץ היה נורא קר וראיתי
איך את רועדת מתחת לחולצה הדקה, לי לא היה קר, אף פעם לא קר לי
כשאני לידך.
הלכנו לתוך חורשה, שהפכה ליער שהפך לבית קטן והרוס עם קירות
בטון חשופים.
זה כנראה המקום הכי בודד בעולם.
התיישבת על הרצפה המאובקת, כאילו ניסית ללכלך את עצמך מבחוץ
כמו הלכלוך שאת מרגישה מבפנים.
הדמעות התחילו לזרום מעינייך, תמיד הדמעות נראו עלייך טבעיות
הרבה יותר מהחיוכים, זה קצת הפחיד אותי.
התיישבתי לידך, רציתי לבכות גם, אבל הדמעות שלך כאילו בלעו את
שלי ואת בכית ואני לא יכולתי לגעת בך, נהר הדמעות סחף אותך
הרחק ממני.
אני לא יודעת כמה זמן בכית, נדמה שזה נמשך נצח וכמה דקות
ספורות ואחרי שבכית חייכת אליי והתנצלת ואמרת שאת כל כך טיפשה
ושאסור לך להתפרק ככה.
ואני לחשתי שמותר לך, אבל את כנראה לא שמעת.
והיינו שם, במקום הכי בודד בעולם, זה שכמעט לא קיים, ימים
ולילות רבים מספור ואולי מעטים עד בושה וגם שם לא יכולת או שלא
הצלחת להרגיש חופשייה.
אולי זה בגללי.