את מאיה אני מכירה המון זמן, עוד משהיינו קטנות קטנות והיינו
רצות ליער שמאחורי השכונה ומכינות מלכודות למכשפה הזקנה או
שמות לפיות גבישי סוכר על האבנים או מכינות שיקויים מסוכנים
מעלים שמצאנו ביער.
מאיה סיפרה לי על המכשפה ועל הפיות והיא גם לימדה אותי איך
להכין את השיקויים.
היה לה חיוך כזה שהיית חייב לחייך גם ועיניים ענקיות ואת הצחוק
הכי מקסים שאי פעם שמעתי והיו לה המון סיפורים מדהימים וכשהיא
סיפרה אותם העיניים שלה היו נוצצות נוצצות ואני ידעתי שזה בגלל
שהיא מאושרת.
היו לה המון שיטות מיוחדות לעשות דברים, איך ללכת רק על
העקבים, איך לישון כשהרגליים גבוה באוויר ובעיקר איך לדבר,
מאיה הייתה מדברת לאט לאט וכל הברה שיצאה לה מפה הייתה חשובה
והיא הייתה מסדרת את המילים בסדר משלה כדי שרק אני אבין.
למאיה לא היה אכפת לעשות דברים מוזרים כמו לשיר בקולי קולות
באמצע החצר או לקשור לעצמה חבל לראש ואני תמיד ניסיתי לעשות
כמוה אבל איכשהו זה אף פעם לא יצא לי מיוחד מספיק.
את מאיה לקחו לי כשקצת גדלנו, כשמשחקים של פיות ומכשפות כבר לא
יכלו יותר להיות סתם שטויות של ילדים.
אחרי שלקחו אותה היה לי נורא לבד וכשהייתי הולכת ליער בלעדיה
ומנסה לשחק במשחקים שלי ושלה, המלכודות אף פעם לא עבדו לי
והסוכר כבר לא היה נוצץ מספיק ולא הצלחתי לזכור איזה עלים צריך
לשים בכל שיקוי, אז הפסקתי ללכת ליער שכבר התחיל להפוך לסתם
חורשה בלי קסם, אבל על מאיה לא הפסקתי לחשוב.
אחרי שקצת שכחתי איך זה היה כשהייתה לי מאיה ראיתי אותה פתאום,
היא בכלל לא נראתה כמו מאיה שלי, היא הייתה חיוורת ורזה וכל
הכוחות הקסומים שפעם היו לה כמו התפוגגו לערפל עצוב בעיניים
שלה.
רציתי לרוץ אליה וששוב נלך ליער שלנו והפיות והמכשפה והקסם
יחזרו בין רגע איתה, אבל משהו במבט שלה עצר אותי ואז היא נעלמה
אל תוך הבית ולא יצאה שוב.
אמא הסבירה לי אחר כך בקול רך שמאיה חולה, ושזו לא מחלה בגוף
כמו שאני מכירה אלא מחלה בנפש ושלמאיה יש משהו שנקרא תפיסת
מציאות מעוותת וזה רק אומר שהיא רואה את המציאות אחרת מאיתנו.
מאיה שלי הייתה הילדה הכי יפה בעולם והכי מיוחדת שהכרתי,
ובעיקר, מאיה הייתה מאושרת, הכי מאושרת שאפשר.
כנראה שיש כאלו כמוני שחולים מרוב עצב וכולם קוראים לזה דיכאון
וכזאת אחת ויחידה כמו מאיה שחולה מרוב אושר וכולם קוראים לזה
תפיסת מציאות מעוותת כי לא מצליחים להבין איך אפשר להיות מאושר
במציאות כל כך מכוערת.