הוא שוכב על הספה, עייף מהחום הרב ששורר בחדר הקטן שליד המטבח.
הוא מחליט שכל פעם שהוא יהיה עצוב, או שירצה שיתיחסו אליו, הוא
יכנס לשם, וינעל את עצמו. הוא שומע צעדים. יודע שזו אמא שלו.
אוטם את אוזניו למשמע הדפיקות בדלת. שותק למרות שיודע שזה לא
יפה, שככה, הוא נותן להם לחפש אחריו. אבל לו זה לא אכפת. הלחי
עוד כואבת לו, והדמעות על העיניים עדיין רטובות. הוא לא רוצה
ללכת, להתנצל, לקבל מכות... הוא רק רוצה להישאר שם, בביטחון
הזה שלא יקרה לו כלום. הוא ידע שהביטחון הזה לא ישאר לנצח, כי
למרות שהיה צעיר, היה נבון מאוד, אבל כבר שום דבר לא שינה לו.
ואמא כבר לא דפקה על הדלת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.