כשהלכנו ביחד ערב אחד זה היה ערב יום שישי הכי רגיל בעולם. זה
היה מן יום שישי כזה,שיוצאים לבית קפה ומשחקים אותה גדולים.
מזמינים קפה הפוך כי זה כ"כ נשי.
ביקשנו את החשבון והתחלקנו חצי חצי, "כמה סמלי", חשבתי לעצמי.
מזמן שלא היה לנו כזה בילוי, רק שתינו, ערב שקט של ביחד. שתינו
נראנו כמו החברות הכי טובות. שתינו מאופרות בצורה מוגזמת,
שתינו לא נערות מתבגרות אלא שתי נשים בוגרות, או לפחות ככה
אהבנו לגרום לאנשים לחשוב.
אני הייתי הצלע השקטה בחברות הזאת, היא היתה המופרעת,
הפרבוקטיבית. לה תמיד היה חבר ואני הייתי נגררת מאחוריהם
מסתכלת על הרצפה, מפנה מבט בכל פעם שהם התנשקו. לה תמיד היה
חיוך כובש ולי תמיד היה מבט מריר ושפתיים מכווצות. לא שלטתי
בזה וזה הגעיל אותי. נראתי זקנה ובגלל זה הוספתי עוד קצת
איפור.
באותו ערב הכל היה הפוך, באותו ערב אני סיפרתי לה, לא הסתרתי
ממנה דבר. אולי זאת היתה נקמה, על כל הזמן הזה שהיא גרמה לי
להיות הצל שלה. שפכתי בפניה את כל האמת, עלי ועליו, החבר שלה
לשעבר. הוא זרק אותה ורצה אותי, ומי ירצה אותי? סיפרתי לה כמה
היא עשתה אותו אומלל, סיפרתי לה כמה שאנחנו אוהבים והיא שתקה.
אפילו לא בכתה.
בסוף הערב היא חיבקה אותי חיבוק כ"כ גדול שזה נראה לי כמעט
מוזר. הגעתי הביתה, חשבתי על הערב שעבר עלי והתחוללה בתוכי
סערת רגשות. שתתי כוס מים והלכתי לישון.
באמצע הלילה היא התקשרה בוכה, אבל מאופקת "בלעתי 52 כדורים.
תני לי מספר של מונית, לא רוצה להעיר את ההורים". נתתי לה את
המספר.
לה עשו שטיפת קיבה ואני חזרתי לישון.