זה היה ביום שבו שהאמונה מתה, אנחנו נפגשנו, רצינו לדבר על מה
שקרה, רצינו להבין למה זה קרה, אבל פשוט ישבנו שם ושתקנו...
לאף אחד לא הייתה תשובה, הרגשנו חלשים וחסרי כוח לגמרי וידענו
שהסוף קרב.
איך זה שאחרי מאות שנים של שירות נאמן לבני-אדם, הם פשוט
הפסיקו להאמין בנו? כל הפילוסופים והאלכימאים שהטו את כל תשומת
הלב למדע והרחק מאמונה בנו האלים, הם לא מסוגלים אפילו לתפוס
מה הם עשו, ככל שהם מאמינים בנו פחות כך אנחנו יכולים לעשות
פחות בשבילם. בכל העולם התחילו לפרוץ מלחמות, זעקות דם המתים
הגיעו אלינו מתוך האדמה החרוכה, אבל אנחנו היינו חסרי כוח
לעזור, הפצועים פנו למדע הרפואה ולא נשמעה מלת בקשה אחת לעזרה
כלפינו... לבד בחדר השינה שלי באולימפוס בכיתי על גורל
האנושות, העולם נהיה מקום חסר כל טוב... לא נשמעו יותר קינות
למתים ולא נשמעו תפילות לתקווה, אפילו תפילות בקשות מפי ילדים
לא נשמעו עוד, ובאשר לנו האלים, אנחנו גססנו וידענו את זה,
אנחנו ניסינו ונכשלנו, ועכשיו תורו של אחר, קיבלנו את הבשורה
מהשמיים, אל אחר, אל חדש, אל שאמור להיות כל יכול, אחד שיצא לו
שם של צדקן, אני רק מקווה שהוא ילמד לאהוב את האנשים כמוני,
אני מקווה שהוא יהיה סבלן כלפיהם, אני מקווה שיהיה להם טוב
איתו ואני מקווה שהם יזכרו אותי.