"יאללה בוא נלך" הדחיקה מור, בי ובעינת. "שירה התקשרה כבר
לפני 10 דקות אמרה שנצא עכשיו" אמרה מור. יצאנו שלושתנו. אני
ומור ועינת. שהגענו לכביש לא ידעתי מאיזה כיוון ללכת. היו לי
שתי אפשרויות. בחרתי בדרך הכורכר. היא הייתה יותר קצרה לפי מה
שזכרתי. הלכנו מהר. "הבאת את המשאף שלך?" צחקתי על מור "לא!"
היא השיבה לי בגיחוך. המשכנו ללכת מהר. "יאללה בנות יותר מהר
לא נעים לאחר" אמרתי לשתיהן. שהגענו זה כבר התחיל כנראה.
זיהיתי את עידן וכל שאר החבר'ה מהנעורים והלכנו אליהם. הלנה,
אימא של שירה עמדה קרוב לקבר, ודיברה. כנראה שלא היה לה
מיקרופון, כי לא שמענו כלום. התקרבנו למעגל האנשים שעמדו סביב
הקבר. חיפשתי את שירה בעיניים. היא עמדה קרוב לאימה, ליד חברה
מי"א ואישה אחת מהקיבוץ. ראשה היה מורכן כלפי מטה. קשה לה -
ידעתי. כל אותו היום היא הייתי שמחה וצוהלת. אחר כך גם הבנתי
למה. כל אותו היום היא ידעה בדיוק על מה שהולך להתקיים ב-4
בצהריים. עדיין קשה לה עם זה. תמיד יהיה לה. היא ניסתה להדחיק
את אותו הרגע שבו תצטרך להתמודד עם הכאב. כאב על מות אביה
שאירע שנתיים קודם לכן. אני התקרבתי יותר לעמוד ליד יעל,
חברתי. הסתובבתי קצת עם הגוף ושמעתי את הלנה יותר ברור, מדברת.
היה שקט. הסתכלתי על אנשים ומסביב, רציתי לראות עם מישהו בוכה.
לפני שנתיים בהלוויה כולם בכו. איך אפשר שלא. לפני שנתיים
בדיוק עמדתי פה ממש, רכונה על עינת שתינו בוכות בלי הפסקה. אני
לא אשכח את היום שבו הודיעו לי על המוות. ידעתי שהוא חולה. לא
ידעתי שהמחלה סופנית. זה היה מקרה המוות הראשון שאיתו התמודדתי
בגיל כזה, בכיתה ח'. לפני הלוויה, אחרי הלוויה, היה לי כל כך
קשה. ולחשוב שזה רק אבא של חברה שלי. אני בן אדם רגיש.
הקשבתי למילים שיצאו מפיה. קצת לא מובנות בגלל הרגש שזרם איתם,
בגלל השקט הקודר. עמדתי שמה, אדישה לגמרי לכל המתרחש סביבי.
לאיפה שאני נמצאת. קול קטן בראש אמר לי: "למה את כזאת אדישה
לכל מה שקורה כאן? את לא מבינה?!" כל מילה שלו והוא רק הגביר
את קולו "לשירה אין אבא! אין לה אבא! אין לה! אין לה! אין
לה!" את זה הוא כבר צעק בקולי קולות. פעם ראשונה שהבנתי
מזאת אומרת קול קטן בתוך הראש. אמרתי לעצמי שלא אבכה בגלל
שצריך לבכות. התעלמתי מהקול בראשי והתרכזתי במילים של הלנה עוד
יותר, שמעתי אותה מדברת, בקול חנוק ודמעות, על שניי אחיה
הקטנים של שירה. הגדולה מביניהם, עדי, בת 6 והשני, טל, קטן
יותר בן 5. לחשוב שהם היו כל כך קטנים שזה קרה. פה נפלתי.
רגשית. הנושא הזה תמיד גרם לי לדמעות. הקטנטנים האלו בכלל לא
זכו להכיר ממש את אביהם. היא המשיכה וסיפרה איך עדי הקטנה
מתגעגעת לאבא. ואיך שהיא כועסת על טל שהוא לא צייר אותו בציור
של כל המשפחה. הדמעות הציפו את עיניי. לא רציתי שיראו אותי
בוכה. הרכנתי את ראשי. אחרי דקה הלנה סיימה לדבר, הושמע השיר
של ארקדי דוכין "מי אוהב אותך יותר ממני", מה שעוד יותר גרם לי
לבכות. לא יכולתי יותר לבכות לבד. הסתובבתי אחורה והלכתי למור.
חיבקתי אותה. בכיתי עלייה. אחרי כמה דקות נרגעתי. כשנגמרה
האזכרה חלק מהאנשים עוד עמדו בתוך הבית קברות, מדברים, מחבקים
את הלנה, מדברים עם שירה. צח, כולם קוראים לו צחי, אחיה השני
של שירה, כיום בכיתה ט', עמד כל האזכרה עם שני חברים מאחור.
קשה לו מאוד, אולי אפילו יותר משירה.
שאלתי את יעל עם ירדן הגיעה. היא אמרה שלא. שאלתי אותה אולי
היא רוצה לבוא איתי לראות את הקבר של אביה, שקבור באותו בית
הקברות, רק בצד, מאחורי גדר שיחים, בגלל שהוא היה נוצרי. לא
פייר לדעתי, אבל ככה זה ביהדות. ירדן סיפרה לי באותו היום
שיכול להיות שהיא לא תבוא. אביה מת שהיינו בכיתה ד'. כל כך
קטנים ולא מבינים מה היא בעצם המשמעות של מוות. ירדן לא יכולה
להיכנס לבית הקברות. זה סיוטים אחר כך שבוע בשבילה. אי אפשר
לשפוט אותה.
יעל ואני הלכנו לקבר של אביה. עידן, המדריך שלנו הצטרף אלינו
דקה אחר כך. על הגב של המצבה היה כתוב "קווין קורן" ועל הקבר
היה מונחת קערה כחולה מחימר ובתוכה ברבור מחימר. אני זוכרת
שאני וירדן עשינו אותה ביחד. אני זוכרת את היום שבו שמנו אותה
על הקבר. ירדן ואני חברות מיום שבו היא נולדה, והיא נולדה 6
ימים אחריי. ומאז לא נפרדנו. על הקבר הייה מונח גם ורד לבן.
הוא היה טרי, רענן ומלבב. כנראה שירדן או דני, התאום של ירדן,
שמו אותו, באותו היום. היה כתוב על הקבר "אנחנו אוהבים אותך".
הקפתי את הקבר. התחלתי לדבר "אני בחיים לא אשכח" קטעתי את
עצמי. הרגשתי את הדמעות מטפסות למעלה. המשכתי "איך ביום של
הלוויה, אימא של ירדן חיבקה אותי חזק מאוד ואמרה מבעד לדמעות
"שחר, תשמרי על ירדן טוב?" מלמלתי בקול חנוק, והעיניים שלי כבר
הוצפו בדמעות. עידן, בלי שום היסוס שאל "מה?" ידעתי שהייתי לא
מובנת בגלל הדמעות. ניסיתי לנגב אותם, ובכוח, בקול הכי צלול
שהיה לי באותו הרגע אמרתי "אני בחיים לא אשכח איך ביום של
הלוויה, אימא של ירדן חיבקה אותי ואמרה לי "שחר, תשמרי על ירדן
טוב?". עידן ויעל הביטו עליי. הייתי קרובה לקבר, והם עמדו משני
צדדיי, קצת מרוחקים. בכיתי. אני לא יודעת למה. הרבה אירועים
כאלה ביום אחד. לא טוב. ניגבתי את הדמעות שלי ונרגעתי. התכוונו
לחזור לבנות ולשירה. לא רציתי ששירה תראה אותי בוכה, כשחזרתי
מהקבר של אבא של ירדן, למעשה, זה "היום שלה", זה יראה מעליב
שאני בוכה בגלל אירוע אחר, בגלל אבא אחר, באזכרה של אביה.
עידן הלך ואני ויעל חזרנו לבנות שעמדו כעת עם שירה. העלתי חיוך
על הפנים שלי כדאי להיראות מעודדת. העיניים של שירה היו
אדומות, והאיפור נמרח לה. היא בכתה גם. "יואו העיניים שלי מזה
שורפות" היא אמרה לנו. "זה בטח בגלל האיפור" אמרה יעל. היא
חייכה. כאילו כל זה כבר מאחוריה. עד לשנה הבאה, לאזכרה הבאה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.